נראה שנטפליקס אימצה לעצמה שיטת סטרימינג חדשה - חלוקה של עונות לשניים. החוויה שמעודדת הפרקטיקה הזו נמצאת בדיוק בין השידור הלינארי לבין הבינג', והכי חשוב: היא מאפשרת מתיחה של זמן ההתעסקות בסדרה מסוימת. הרי נטפליקס כבר יודעת שצפייה בסדרה מלווה כיום, אצל צופים רבים, בצריכת הסרטונים שמייצרים בעניינה פרשני טיקטוק למיניהם. ככה נטפליקס מקבלת יח"צ בחינם, והצופים מקבלים עוד תוכן, וכן עוד זמן להתאבסס על מה שראו על המסך. כולם מנצחים. אבל צריך לומר - לא כל סדרה ראויה להיות מחולקת לשניים. לא כל סדרה היא עשירה ורבודה מספיק בשביל שאנחנו הצופים נדבר על החצי הראשון שלה במשך חודש שלם, ונמתין בקוצר רוח לחצי השני.
בהקשר הזה נכנסת לדיון "אמילי בפריז", סדרה שבימי הקורונה הייתה ה-שיט ומדי עונה הופכת פחות ופחות רלוונטית, ובמיוחד - פחות אינגייג'ינג. ברור שנטפליקס פיצלה את העונה הרביעית והחדשה כדי לנסות לשמר את המעמד של הסדרה, אבל האמת היא שהמעמד הזה כבר לא קיים, ועכשיו - אחרי צפייה בחצי הראשון של העונה - זה ברור שהוא כבר לא ישוב. וזה לא בגלל שהסדרה גרועה (גרועה היא תמיד הייתה): זה בגלל שהיא איבדה את הסנטר שלה. כלומר, הוואן-ליינר שפעם תיאר אותה - אשת שיווק אמריקאית עוברת לפריז, ומנסה להסתגל למציאות החדשה - כבר לא מתאר אותה. אמילי (לילי קולינס) פחות או יותר הסתגלה לפריז, ועכשיו הסדרה פשוט עוקבת אחרי החיים שלה שם. אין וואן-ליינר, אין כיוון, אין סיפור מסגרת גדול שמלכד את כל הסיפורים הקטנים.
"כשקראתי את התסריט נפלה לי הלסת": לילי קולינס בריאיון למגזין mako
העונה הנוכחית מתחילה מהנקודה שבה נגמרה הקודמת: אחרי החתונה-שלא-קרתה, שבה קאמי חשפה בפני כולם את הרגשות הרומנטיים שעדיין קיימים בין אמילי לגבריאל. וכמובן, גילינו שקאמי בהיריון. בעונה הרביעית, אמילי מנסה לפייס את אלפי - שכמובן יצא נסער מאוד מכל הסיפור הזה - אם כי זה ידוע שגבריאל תמיד יהיה הנאמבר וואן שלה (וגם היא תמיד תהיה הנאמבר וואן שלו, עדיין לא ברור למה). במקביל, קאמי נעדרת, וכשהיא סוף סוף חוזרת לפריז, היא חוזרת גם לזרועותיה של סופיה. וכמובן שהפתרון הכי טוב עבורן למגורים זמניים הוא הדירה של גבריאל, כי מי לא רוצה לגור עם האקס הטרי שלה ועם בת הזוג החדשה שלה באותו הבית. גם העלילה הרומנטית של מינדי ממשיכה להתפתח: היא עדיין יוצאת עם ניקו העשיר מ-JVMA, אבל מערכת היחסים הזו עומדת בפני אתגרים כשניקו מתקשה להתנער מאביו, לואי, שמתגלה במהלך העונה כטיפוס רעיל במיוחד.
לצד כל זה, חיי העבודה של הדמויות עדיין מלאים בדרמה. אמילי מדלגת שוב ממשבר מקצועי אחד לאחר (וכן, זה עדיין נורא משעמם); ג'וליאן עוזב את הסוכנות של סילבי לטובת עבודה נחשקת ב-JVMA, בין השאר בגלל צילה המאיים של אמילי; גבריאל עדיין מנסה להשיג כוכב מישלן, ומגלה שזה לא כל כך פשוט; וסילבי - לנצח הדמות הכי טובה בסדרה - מגלה ש- JVMA משקיעים במועדון החוף המתהווה של לורן, ונקרעת בין הרצון לתמוך בבעלה לבין הדחף לחשוף את הצלקת שהותיר בה לואי בעבר הרחוק.
וזה, בערך, קו העלילה הראוי היחיד בחמשת הפרקים הראשונים של העונה. וזה לא קשור למופרך או לא מופרך. בשלב הזה ידוע לנו שכל קשר בין "אמילי בפריז" לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (שנדבר על המהירות המוטרפת שבה מינדי נבחרה להיות נציגת צרפת לאירוויזיון? או על זה שאלפי נישק בחורה שהיא לא אמילי, כאילו שהוא באמת היה נכשל לזהות אותה רק בגלל מסכה? אם נתחיל עם כל זה, לא נסיים). אבל כאמור, העניין פה הוא לא הריאליזם, אף אחד לא מצפה לריאליזם. העניין הוא הערך. ונדמה שבעונה הזו של "אמילי בפריז", לשום סיפור אין ערך אמיתי. כלומר, לסיפורים אין משמעות, אין סיבה לקיומם.
לצורך הדוגמה - למה היינו צריכים את קו העלילה הזה על ההתחזות של מריאן, בת הזוג של לוק? מה הסיפור נותן לצופים, באיזה אור הוא מאיר את העלילות האחרות, מה הוא משרת? ובכן, שום דבר. ואפשר לחשוב על עוד הרבה דוגמאות. בכל סדרה, גם הטראשית ביותר, סיפורים צריכים להיות "חשובים": אנחנו כצופים אמורים להבין למה קו עלילה מסוים נבחר, ולמה דווקא הוא, מתוך כל קווי העלילה האפשריים. וזה לא קורה כאן. העונה הזו, יותר מכל קודמותיה, מרגישה כמו גיבוב אקראי.
התחושה היא ש"אמילי בפריז" הלכה לאיבוד בין שלל החברות והמותגים שמתקיימים בתוכה: סבואר, גראטו, JVMA, פייר קאדו, מייזון לאבו, והרשימה נמשכת עד אינסוף. הסדרה, בשלב זה, היא לא יותר מתצוגת תכלית של עושר, של פאר ושל ניים-דרופינג בקצב מסחרר (של שמות שלא קיימים במציאות, ככה שזה אפילו לא כיף). ואמילי עצמה? היא לא למדה שום דבר. היא עדיין מעצבנת להחריד, עדיין בוחרת בגברים על פני חברות, עדיין מתקשה לקחת אחריות על המעשים הדפוקים שלה, ועדיין מתוגמלת עליהם. נכון לעכשיו "אמילי בפריז" טרם חודשה לעונה חמישית, ואולי עדיף שזה יישאר ככה. צריך לדעת מתי לחתוך.