האם העונה השלישית של "טד לאסו" היא גם העונה האחרונה? סיום הסדרה אמנם לא הוכרז באופן רשמי בשום שלב, אבל מלכתחילה היה די ברור שזה המצב: לקראת עלייתה של העונה למסך, ג'ייסון סודייקיס - יוצר הסדרה והכוכב הראשי שלה - התראיין והכריז כי "זה יהיה סופו של הסיפור שרצינו לספר". ואכן, אתמול עלה למסך פרק הסיום של העונה השלישית, והוא לא מותיר מקום לספק: זה סוף הסיפור. וטוב שכך. יותר מזה - יפה הייתה שעה אחת קודם. אמנם גם העונה הזו של "טד לאסו" סיפקה לא מעט רגשים מרגשים כמצופה ממנה, אבל היא גם הייתה מפוזרת מאוד – ומוצלחת פחות משתי קודמותיה, על אחת כמה וכמה מהעונה הראשונה.
בעונתה הראשונה, "טד לאסו" הפכה לסיפור ההצלחה שהיא בזכות האופי הלבבי שלה, האופטימיות חסרת התנאים, הכתיבה המבריקה, השילוב בין ההומור לבין הרגש, וכמובן קאסט השחקנים הנפלא - שהפיח חיים בכל זה. אבל אם לתמצת למילה אחת, "טד לאסו" עלתה לגדולה בזכות היותה מושלמת. והמילה "מושלמת" נאמרת פה לא כסופרלטיב הריק שהיא משמשת בדרך כלל בעל פה, אלא במלוא המובן המקורי שלה. כלומר, "טד לאסו" בתחילת דרכה הייתה עשויה ללא רבב. שום פרט לא היה מיותר, לכל דבר הייתה סיבה, קווי העלילה התחברו זה לזה והחמיאו זה לזה, האקדח שהופיע במערכה הראשונה (או, אם להתחבר לעולם המתקתק של "טד לאסו", אקדח בועות הסבון) תמיד חזר להופיע במערכה השנייה. העולם של "טד לאסו" לא היה ריאליסטי, מן הסתם, אבל היה לו היגיון פנימי משלו. אבל הרלוונטיות של המחמאות האלה מוטלת בספק כשמדברים על העונה השלישית.
כאמור, זו הייתה עונה מפוזרת, לא שלמה. מצד אחד, הסיקוונס שחתם אותה השתדל מאוד שלא להותיר שום קצוות פתוחים (ועליו, כמובן, נדבר בהמשך); מצד שני, לאורכה הופיעו לא מעט קווי עלילה שלא התכנסו לכדי פתרון (או אפילו, השלמה עם אי פתרון) - שהיו, במידת מה, שביל שלא מוביל לשום מקום. קחו למשל את הפגישה של רבקה עם מגדת העתידות; את מערכת היחסים של ג'ק וקילי, שלקיומה ב"טד לאסו" לא היה שום ערך מלבד ערך הייצוג הלסבי; את הופעתה של שנדי, החברה החצופה של קילי מהעבר, שעשתה בעיות ואז פשוט התפוגגה מחיינו; או את גיוסו לקבוצה של שחקן העל זאבה, דמות שנעלמה בלי הסבר מספק (ולמען האמת, הצטרפה בלי הסבר מספק). תרומתו לעלילה, בסופו של דבר, הייתה מינורית עד לא-קיימת.
אחת החוזקות הכי משמעותיות של "טד לאסו" הייתה היכולת שלה לאפיין דמויות בצורה מופתית: לא מדובר כאן רק על דמויות מרכזיות כמו טד, רוי, רבקה או קילי – אלא גם על דמויות זניחות יותר כמו לזלי ואפילו וויל, שברור לנו בדיוק מי הם גם אם הם לא מקבלים הרבה זמן מסך או נרטיב עצמאי. בעונה השלישית הדמויות שלמדנו לאהוב המשיכו להיות מקסימות ועגולות בדרכן, אבל הדמויות החדשות שהצטרפו לסדרה לא זכו לאותו טיפול מקיף. קחו למשל את ג'ייד - המארחת במסעדה האהובה על נייט שהפכה לבת הזוג שלו - שלא קיבלה אישיות עד השנייה האחרונה שלה על המסך.
ובכל זאת, "טד לאסו" כן הצליחה לפתח כמה דמויות שהיו פחות בולטות עד עכשיו. בביקורת שכתבתי בתחילת העונה השלישית, ציינתי שבעולם של "טד לאסו", אף דמות היא לא זוטרה מדי בשביל לקבל קלוז-אפ. כלומר, לפי תפיסת המציאות של הסדרה, גם מי שאינו בתפקיד הראשי הוא גיבור. לכן, כן חשוב להזכיר כאן לטובה דמות שאמנם אינה חדשה בעולם של "טד לאסו", אבל כן קיבלה העונה לראשונה קו עלילה משמעותי: מדובר, כמובן, על דמותו של קולין, הכדורגלן הביישן שעבר תהליך של השלמה עם נטייתו המינית, עד שהיה מוכן להכריז עליה בפני העולם. התהליך שהוא עבר היה אחד התהליכים המשמחים שהתרחשו בעונה השלישית, והוכחה לכך שהלב של "טד לאסו" תמיד נמצא במקום הנכון.
אבל מעניין לציין שאת רגע השיא של התהליך הזה – היציאה מהארון של קולין בפני חברי הקבוצה – בחרה "טד לאסו" להשאיר מחוץ למסך. זו לא בהכרח בחירה רעה בפני עצמה, אבל היא מצטרפת לעוד כמה רגעי מפתח ש"טד לאסו" לא הראתה לצופים: העזיבה של נייט את ווסטהאם, הניצחון של רבקה על אדווין אקופו בישיבת הענקים הגברית ההיא, וכמובן – הרגע שבו טד הודיע לרבקה שהוא עוזב את ריצ'מונד וחוזר הביתה. בכל אחד מהתרחישים האלה, היוצרים הניחו לנו להבין בעצמנו מה קרה. ועקרונית זה בסדר, אבל בגלל שמדובר בדפוס חוזר, אי אפשר שלא לתהות: האם ההשמטה היא בסך הכל הפתרון התסריטאי הקל?
זה לא רק הסיפור של טד
אי אפשר לדבר על העונה הזו בלי לדבר על הפיל שבחדר: היעלמותו של טד לאסו. הגיבור בגילומו של סודייקיס הוביל את שתי העונות הקודמות של "טד לאסו" בגאון: החל מרפרנסים אינסופיים לתרבות פופולרית, דרך נאומי השראה סכריניים שאיכשהו הצליחו להיות מקוריים, ועד להתמודדויות האישיות שלו עצמו – עם מטען משפחתי כבד, עם שברון לב, עם התקפי חרדה, עם תחושת הבושה. טד לאסו היה הכוכב של "טד לאסו", אבל בעונה הנוכחית בקושי ראינו אותו. הוא אמנם נאלץ לספוג את הידיעה המדכדכת על הזוגיות החדשה של מישל, ואמנם "הציל" את ריצ'מונד עם החזון המסטולי שלו שהוביל לשינוי הטקטיקה המשחקית של הקבוצה, אבל מעבר לזה – הוא לא ממש עשה שום דבר. נראה היה שבעונה הזו טד נשען אחורה - ללא קו עלילה רציף, רבוד או מעניין משל עצמו - ופשוט נתן לדמויות האחרות את הבמה.
בעונה השלישית, זו כבר לא הייתה הסדרה של טד לאסו. ואולי עדיף כך: יכול להיות שליוצרים כבר לא היו עוד מילים חדשניות לשים בפיו (וזה ניכר במיוחד בביקור של אמא שלו, שדווקא אמור היה להיות אירוע משמעותי בעולם של הסדרה, אבל היה בסך הכל אירוע די תמוה ואפילו מיותר). בראייה אחרת, יכול להיות שטד בקושי היה נוכח פיזית בעונה השלישית כרמז מטרים - כלומר כדרך להמחיש לנו, הצופים, שהוא לא היה נוכח מנטלית; כי הוא חשב על הבן שלו הנרי, כי הוא כבר רצה לחזור הביתה (מה שאכן קורה בסיום העונה).
אבל אפשר גם לראות את הסרת הפוקוס מטד כדרכה של הסדרה להעביר לנו מסר. נגיד את זה ככה: אם טד לאסו היה יודע שהסדרה קיבלה את השם "טד לאסו", הוא כנראה לא היה מרוצה – טד תמיד היה אדם שנוהג להצטנע. ויותר מזה, הוא תמיד האמין באנשים שסביבו, בכוחה של קבוצה, של אהבה, של שיתוף פעולה. אולי דחיקתו של טד לשוליים הייתה דרכה של "טד לאסו" להבהיר לנו שהסיפור הזה לא שייך לטד יותר מאשר שהוא שייך לסם, ג'יימי או נייט. הספר שכתב טרנט קרים על הקבוצה אמור היה להיקרא "הדרך של לאסו" אבל באופן סמלי השם שונה, בעצת טד עצמו, ל"הדרך של ריצ'מונד". ואולי זה התיקון ש"טד לאסו" הייתה חייבת לעשות עבור הגיבור שלה.
אי אפשר היה לסיים את זה אחרת
הפרק האחרון של העונה היה כולו בסימן סגירות מעגל, וניכר גם המאמץ של הסדרה להיפרד יפה מכל דמות ודמות: כל הדמויות המשמעותיות שהופיעו בסדרה לאורך עונותיה הגיעו לפרק הסיום (או לפחות הוזכרו בו), גם אלה שלא הופיעו בעונה השלישית (כמו הבסטי של רבקה, אמא שלה, או הפסיכולוגית שרון שצפתה במשחק בהתרגשות).
גם מבחינה עלילתית, כמובן, הכל הסתדר. בגדול - קבוצת ריצ'מונד לא זכתה לניצחון מהאגדות (תודות למנצ'סטר סיטי), אבל כן הוכיחה את עצמה כראויה מאוד, והפכה לגרסה הטובה ביותר של עצמה. בקטן – כל אחת מהדמויות הגיעה לקלוז'ר הפרטי שלה. טד שב הביתה, רוי קנט מילא את מקומו כמנג'ר; בירד החליט להישאר בלונדון ולהינשא לג'יין; רבקה מכרה מניות לאוהדים (אבל לא וויתרה על הקבוצה שהפכה למשפחה שלה); קילי המשיכה להתפתח בעולם יחסי הציבור יחד עם ברברה; ג'יימי למד להיות טים-פלייר, סם – שקצת נזנח בעונה הזו, וחבל – התקבל לנבחרת ניגריה; נייט כיפר על הטעויות שלו וחזר למקומו הטבעי בריצ'מונד; רופרט, כיאה לנבל של הסדרה, בוטל.
הדקות האחרונות של "טד לאסו", מעין סיקוונס מתמשך שמציג את כל אחת מאותן סגירות מעגל, הזכיר קצת את הסיום האגדתי של "להיות איתה" (שצרח "האפילי אבר אפטר") או את זה של "מחלקת גנים ונוף" (שהתעקשה להבהיר לנו שוב ושוב כמה התפתחו דמויותיה לאורך השנים). אני אישית לא מעריצה גדולה של סיקוונסים כאלה - הם מתקתקים מדי אפילו בשבילי, חובבת קיטש מושבעת – אבל במקרה של "טד לאסו", אי אפשר היה לעשות את זה אחרת.
"טד לאסו" הידרדרה לאורך עונותיה, זה ברור. הפרקים הקצרים והמהודקים הפכו לפרקים בני למעלה משעה, ובלי סיבה טובה מספיק; הקונפליקטים המורכבים מההתחלה הוחלפו בעלילות חסרות פואנטה שלא משרתות מטרה; הבדיחות והרפרנסים לפופ קאלצ'ר הפכו מטאצ' עדין וכיפי לפרקטיקה שנראה שמטרתה לכסות על כשלים אחרים. אבל למרות הכל, אמרתי בעבר ואגיד שוב, "טד לאסו" נשארה אחת הסדרות הכי משמחות בטלוויזיה. גם בעונה חלשה היא הצליחה ללחוץ על הכפתורים הנכונים, להצחיק ולרגש, להיות תצוגת תכלית של אהבת אדם. האנסמבל שלה הוא עדיין אחד הטובים ביותר שנראו על המסך הקטן בשנים האחרונות, והדמויות הכה אהובות האלה - במיוחד רבקה (האנה וודינגהאם), שעשתה את העונה - הצליחו במידת מה לפצות על הרישול הסיפורי.
סיומה האופטימי והשלם של "טד לאסו" – שמגיע במקביל לסיומה המטלטל של "יורשים" הנפלאה, האנטיתזה המובהקת שלה – זורע זרעים של תקווה בעולם קר ומנוכר. ועל זה צריך להגיד לה תודה, גם אם היא פישלה קצת לאורך הדרך. ומי יודע? אולי עוד נקבל ספין-אוף. בהתחשב בדעת הקהל החיובית על "טד לאסו", גם אם זו השתנתה מעט בעונות המאוחרות, זה לא מופרך.