"המכשף" הייתה אמורה להיות תשובתה של נטפליקס ל"משחקי הכס", אבל זה לא מה שקרה. לסדרה, שמבוססת על סדרת ספרים פולנית מאת אנדז'יי ספקובסקי, יש קהל מעריצים נוכח ואפילו די ווקאלי, אבל הסדרה מעולם לא הפכה לתופעה. אחרי סדרת ספין-אוף מאויירת ועונה שנייה מצליחה למדי, נחתה על הסדרה המכה האמיתית: הכוכב הגדול שלה, הנרי קאוויל (הלוא הוא סופרמן), יסיים את תפקידו בעונה השלישית שתעלה מתישהו בשנה הבאה, ובמקומו את התפקיד הראשי יקבל ליאם המסוורת'. זאת טלטלה שלא ידוע איך תתקבל בעיני מעריצי הסדרה. כאן נכנס לתמונה מיני-סדרת הספין-אוף החדשה, "המכשף: מקור הדם" ("The Witcher: Blood Origin"), שמתרחשת כ-1,500 שנה לפני "המכשף" המקורית. מה מטרתה? כנראה למשוך מעריצים חדשים, ולהזכיר למעריצים ותיקים ש"המכשף" היא יותר מעוד הזדמנות ללטוש עיניים בהנרי קאוויל.
האירועים המתוארים ב"מקור הדם" אמורים להבהיר לנו את הנסיבות שהובילו לאירוע המכונן שהוא התנגשות העולמות, זה שיצר את העולם שבו מתרחשת הסדרה: עולם ימי ביניימי ופנטסטי בו מפלצות, אלפים ובני אנוש חיים זה לצד זה – לא בשלום, אבל חיים. מדובר בסיפורם של שישה אלפים וגמדה שיצאו להיאבק בקיסרית המרושעת מרווין. מרווין הייתה פעם נסיכה חביבה (ואף ניהלה רומן לוהט למדי עם אחד מהשבעה), עד שהבינה שאחיה הנסיך מתכוון להפוך אותה לעוד כלי במשחק הפוליטי דרך חתונה דיפלומטית שבה היא אינה מעוניינת. בשלב הזה מרווין החליטה להתחרפן לחלוטין, ולהשמיד את כל מי שהיא צריכה, רק כדי שתוכל להתעצם ולהיות השליטה המרושעת שבאמת מגיע לה להיות: כזאת שאדישה לעוני ברחובות אבל נהנית מכל רגע שלה על כס המלכות. היא לא חדה במיוחד על העובדה שהיועצים שלה חכמים יותר ממנה ומתחזקים מדי יום, וגם לוקח לה זמן להבין שבינתיים מתגבשת קבוצה של חבר'ה – לא רבים אבל מלאי תעוזה – שמתים להתנקש בה ולהוביל התקוממות של מעטים-נגד-רבים מול האימפריה הגדולה שהיא מייצגת.
למרות שהבעיה העיקרית עם ז'אנר הפנטזיה האפית ש"המכשף" ודומותיה מייצגות הוא היעדר המקוריות, ב"מקור הדם", היעדר המקוריות הוא חלק מהקטע. יש לא מעט מודעות עצמית בסדרה הזאת, ויחד איתה בא גם המון הומור – כזה שמונע ממנה להתדרדר לחשיבות עצמית מתישה מדי. במקום מוזיקה קלאסית בסגנון ואגנר מהסוג שמלווה אפוסים מהסגנון, ברקע יכולה להתנגן לעיתים גיטרה חשמלית שכמו אומרת לצופים "שמעו, אנחנו פשוט רוצים ליהנות". "מקור הדם" מנסה להיות חוליה חיונית בסאגה הגדולה של "המכשף", אבל הלכה למעשה היא פשוט עוד הזדמנות בשביל חובבי הז'אנר לבלות כשלוש שעות+ בעולם שכולו אלפים, גמדים, קוסמים ושאר יצורים קסומים. אין כאן משהו חדש במיוחד, מלבד העובדה שהחבר'ה האלה מקללים, שוכבים ורוצחים אחד את השני בדיוק כמו ב"משחקי הכס" – ובניגוד לסדרה המונומנטלית ההיא, כאן ערכי ההפקה עדיין נראים יותר כמו משהו שמחזיר אותנו לעידן "זינה הנסיכה הלוחמת". זה לא בהכרח דבר רע.
"מקור הדם" מבצעת את קלישאת המעטים-מול-רבים לא רע בכלל, בסך הכל. האקשן מוצלח ברובו, וסצנות הקרב עובדות טוב יותר כשהן מעטות משתתפים ומתנהלות בפחות דרמה ובכמה שיותר כוריאוגרפיה. הדמויות כתובות בצורה די קלישאתית (הלוחמת הצעירה והיפה, הפרא האציל, המנטורית הוותיקה), וזה כשלעצמו בסדר, כי השחקן הנכון תמיד יכול להפוך קלישאות לקסם. הדמויות כאן הן אמצעים בדרך לפואנטה שאמורה להסביר כל מיני דברים חשובים יותר או פחות לקראת העונה השלישית של "המכשף", ולא אנשים שאנחנו באמת מצופים להתחבר אליהם.
השחקנים מתייחסים אליהם בהתאם – סופיה בראון היא האלפית הראשית, והיא באמת לא נותנת הרבה מעבר לכמה סצנות שירה נאות; לורנס או'פראיין בתפקיד אהובה האלף המסוקס לא מרשים במיוחד; ואפילו השחקנית הגדולה מישל יאו, שמוקדם יותר השנה העיפה אותנו לאוויר עם תפקידה הראשי ב"הכל בכל מקום בבת אחת", עושה כאן עבודה סבירה לכל היותר. הנוכחות שלה עדיין מרשימה, כי בכל זאת מדובר בכוכבת סרטי אומנויות לחימה שיודעת את העבודה ועוסקת בה כבר כמה עשורים, אבל התחושה היא שהגברת באה בשביל הצ'ק מנטפליקס. היחידה שבאמת מרשימה היא השחקנית פרנצ'סקה מילס, שמגלמת את מלדוף, גמדה לוחמת ולסבית עם פה מטונף, שמצליחה להצחיק, לנקר עיניים בכמה סצנות קרב מוצלחות, ובאיזשהו שלב גם לרגש.
"מקור הדם" היא סדרה שחובבי הז'אנר ודאי יהנו ממנה, גם אם חלק ניכר מהם יסכים על כך שלא מדובר ביצירת מופת. מי שרוצה להתכרבל במהלך החורף הקרב מול ארבעה פרקים על טהרת הבריחה לעולם אחר ודאי יקבל את מבוקשו, כי הסדרה הזו אינה אסון. מצד שני, אפשר לתאר שנטפליקס קיוו שהיא תהיה יותר מ"בסדר" – אבל למרבה הצער זה בדיוק מה שהיא, לטוב ולרע.