יום האהבה מתקרב, ונטפליקס - כמו שנטפליקס יודעת לעשות - כבר מתחמשת בתכנים שיספקו לצופים הרווקים (ואולי גם לתפוסים) את מנת הקיטש המתבקשת. בסוף השבוע הגיעה לענקית הסטרימינג הסדרה הרומנטית "יום אחד" ("One Day"), שמבוססת על ספר באותו השם משנת 2009, אבל העלילה שלה כנראה תהיה מוכרת לכם ממקום אחר: הספר כבר קיבל עיבוד קודם למסך ב-2011, עם הסרט "יום אחד" בכיכובם של אן האת'וויי וג'ים סטרג'ס, שקיבל ביקורות פושרות. כותבת שורות אלה דווקא אהבה את הסרט (אבל לא את המבטא היורקשיירי הכושל של האת'וויי).
כך או כך, הבחירה להפיק סדרה חדשה ש"תתחרה" עם הסרט היא בחירה משונה. קודם כל, אף אחד לא ביקש את זה. שנית, מתבקש שהיא תפסיד בתחרות בנוק-אאוט. בשנים האחרונות רבים טוענים שהקומדיות הרומנטיות (כאן זה אולי יותר דרמה רומנטית, ובכל זאת) הן כבר לא מה שהיו פעם, ויצירות חדשות בז'אנר לא נכנסות בקלות למעמד של קאלט ולא של צפיית חובה. אבל "יום אחד" (הסדרה) עושה את הבלתי ייאמן: היא גם עומדת בפני עצמה כסדרה חמודה מאוד, והיא גם לא הורסת את הסרט המקורי. קשה לומר שהיא יותר טובה ממנו, אבל היא בהחלט נותנת פייט ראוי.
"יום אחד" נפתחת ביום שבו הכירו אמה מורלי ודקסטר מייהיו, 15 ביולי 1988. הם סיימו את לימודיהם בקולג', ואחרי שנים שבהן לא הסתובבו באותם המעגלים, הם חולקים לילה קסום יחד - אבל כזה שבסופו של דבר לא נגמר בסקס. אחרי הבילוי הממושך השניים מחליטים להישאר חברים, והסדרה - כמו הסרט - חוזרת אליהם מדי שנה באותו התאריך, במשך עשרים שנה. במהלך הפרקים אנחנו נחשפים להתמודדויות של כל אחד מהם בנפרד לאורך השנים - דקסטר חווה מוות של אדם קרוב והופך למנחה טלוויזיה מפורסם, אמה מנסה (ומתקשה) להצליח כסופרת - וגם להתמודדויות המשותפות שלהם: הם מתקרבים ומתרחקים, יוצאים עם אחרים וכמובן ממשיכים להתפספס ולהתפספס, ואנחנו ממשיכים לקוות שבסוף הם יהיו יחד.
הסרט דחס את כל הסיפור הזה לקצת פחות משעתיים; הסדרה מכילה 14 פרקים שאורכם פחות או יותר חצי שעה, ואת הזמן הזה היא כמובן מנצלת כדי להעמיק את קווי העלילה. קודם כל הערה - מגיע להפקת "יום אחד" ציון לשבח על כך שהיא בחרה בפורמט של הרבה פרקים קצרים, ולא התפתתה לשחרר פרקים מייגעים באורך שעה, כמו שבערך כל דרמה טלוויזיונית בעולם עושה בשנים האחרונות. ובקשר להעמקה של הסיפור: אירועים שבסרט צומצמו לדקות ספורות מקבלים כאן עוד בשר ועוד רקע, וזה נחמד ומעשיר - מה גם שההתמקדויות של הסדרה נכונות ומעניינות לרוב. באותה נשימה, צריך לומר שזה די מוזר שגם כאן, בגרסה המורחבת של הסיפור, אמה לא קיבלה דמויות הורים שמופיעות בגופן על המסך.
ליאו וודול, שפרץ בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", מגלם בסדרה את דקסטר והוא הליהוק המושלם לתפקיד. הוא הצד המוצלח יותר של הצמד, והוא מחזיק על גבו את הכימיה עם אמביקה מוד ("זה הולך לכאוב"), שמגלמת את אמה. אמה ודקסטר של הסדרה חולקים מאפיינים משותפים עם אלה של הסרט: הוא חתיך, עשיר ופלרטטן עם התמכרות לאלכוהול, היא חנונית שנונה ומוכשרת ממעמד חברתי נמוך יותר (בסדרה היא גם אקטיביסטית). החיבור ביניהם מבוסס בגדול על פינג פונג שיחתי מחשמל, על היכולת שלהם לאזן האחד את השנייה, ועל היותה של אמה "שונה מהבנות האחרות". האחרון הוא פן שלגמרי אפשר היה לוותר עליו בעיבוד החדש - לא צריך להקטין נשים אקראיות כדי להעצים את הגיבורה - אבל בסך הכל, הדואו הזה עובד לא רע.
ישנם גם דברים שהגרסה הטלוויזיונית משנה - ולפעמים זה לטובה: הסרט "יום אחד" ניסה בזמנו למכור לנו רעיון שלפיו אן האת'וויי היא לא יפהפייה באופן אובייקטיבי, וממש כמו שקרה ב"השטן לובשת פראדה" בכיכובה, היא נכנסה שם לדמות של "נערה ממוצעת". זה לא הכי אמין. אמביקה מוד, לעומת זאת, נראית כמו בחורה נאה שהיינו פוגשים ברחוב ופחות כמו כוכבת הוליוודית. זה חלילה לא דיס על האת'וויי, אבל הליהוק הזה מאפשר לסדרה לדייק את הדינמיקה שניסה הסרט לייצר בשעתו.
אבל ברמת עיצוב הדמויות הסדרה עושה גם כמה בחירות פחות טובות, ואפשר לומר שיש לה איזו נטייה כללית להקצנה: אמה העוקצנית היא מרירה וטרחנית קצת יותר מדי, איאן - שבסרט (בגילומו של רייף ספול) היה בחור מתיש אבל חביב בסך הכל - הופך בסדרה (בגילומו של ג'וני וולדון) לפיק מי בוי מהגיהינום. כאן צריך לומר שהבחירות האלה מבאסות, ושהן מחלישות את הסיפור ואת המורכבות שלו, גם בלי לייצר השוואה של הסדרה לסרט. ויש עוד עניין קטן, שלא קשור לזה, אבל אי אפשר להתעלם ממנו: "יום אחד" לא טורחת לבגר באופן מלאכותי את השחקנים שלה, למרות שאנחנו לכאורה עוקבים אחריהם לאורך שני עשורים. לא צריך היה ללכת רחוק מדי, בסך הכל קצת איפור וצבע שיער אפור היו עושים את העבודה. אבל וודול ומוד נראים בערך אותו דבר בכל הפרקים, וזה פוגם בסדרה.
למרות החסרונות האלה, אפשר להכתיר את "יום אחד" כהצלחה. למה? כי סדרה מסוג זה אמורה להיות סוחפת ומרגשת, לגרום לנו לקוות ולגרום לנו לבכות - ו"יום אחד" עושה את כולם. הסיפור שהיא מציגה ייגע לליבו של כל רומנטיקן, וזה לגמרי מספיק.