כבר עברו שבע שנים מאז ש"את" (You) עלתה לראשונה בנטפליקס והפכה לאחת הסדרות המצליחות שלה. שבע שנים שבהן מי שעקבו אחר מעלליו של הפסיכופת/סטוקר/"צ'ארמר" ג'ו גולדברג (פן בדג'לי) שואלים את עצמם כמה רחוק הוא עוד יגיע, האם ייתפס ועד מתי הוא ימשיך לחמוק מרצח. והנה, שנתיים אחרי העונה הרביעית מגיעה העונה החמישית והאחרונה של "את", שסוף סוף תספק לצופים את כל התשובות שהם חיכו להן. ולמרות שהסדרה התקשתה בעונות המאוחרות להגיע לרמות האדרנלין שהיא סיפקה בתחילתה - היא עדיין מצליחה להישאר גילטי פלז'ר.
למי שטרם ראה את ארבע העונות הקודמות, נזהיר כי הביקורת תכיל ספוילרים לעונות אלו, אך לא לעונה החמישית. ולמי שכן ראה אבל זקוק לתזכורת - כי בכל זאת, עברו שנתיים מאז העונה הקודמת - כדאי לדעת שבעמוד היוטיוב של נטפליקס יש ריקאפ מקיף שמקריין בדג'לי במלוא שנינותו, ויזכיר לכם את כל מה שחשוב לזכור לקראת העונה האחרונה.
בעונה החמישית ג'ו גולדברג חוזר לניו יורק, העיר שבה הכל התחיל והעיר שממנה ברח בעבר ללוס אנג'לס ולונדון. אלא שהפעם הוא כבר לא מנהל חנות ספרים צנוע ורווק ש"רק" מחפש אהבה, או ליתר דיוק אובססיה חדשה: הפעם הוא גבר נשוי ועשיר בזכות נישואיו לקייט לוקווד (שרלוט ריצ'י), שהשאיר את עברו האפל מאחוריו במטרה להתחיל חיים חדשים. אנחנו פוגשים מחדש את ג'ו שלוש שנים לאחר ששב לניו יורק, שבהן הוא לכאורה ניהל חיי משפחה נורמטיביים ונוחים למדי, ומתברר שהוא גם הפך לסלב שידוע בתור היותו בן הזוג האוהב והתומך עבור קייט, שמנהלת בהצלחה את התאגיד המשפחתי. אבל כצפוי, סדקים מתחילים להופיע בחייו הלכאורה מושלמים ומאיימים להוביל אותו חזרה לדפוסים ישנים. בעיות ותככים בעסק המשפחתי מעוררים את יצר ההרג שלו, ובחורה חדשה בשם ברונטה (מדליין ברואר, "סיפורה של שפחה") נכנסת לחייו ומעוררת את היצר האובססיבי שלו.
התוספת של ברואר לקאסט היא לא פחות מהברקה, בעיקר בשל הוורסטיליות שלה כשחקנית והרזומה שלה בגילום דמויות שנעות בין שפיות לטירוף. עיניה הגדולות ומלאות ההבעה של ברואר מרמזות על תמימות מסוימת, ובו בזמן גם על טירוף מסוים, והיכולת שלה לגלם את שני הניגודים הללו מוסיפה למסתורין סביב הדמות שלה. היא ללא ספק בחירה טובה שהתגלתה כמשתלמת ביותר, והיא במידה רבה אחת הסיבות ששווה לצפות בעונה האחרונה.
העונה החמישית של "את" מנסה לתת לקהל עוד ממה שאהב בעונות הקודמות, אבל במקביל עושה גם מאמץ להוביל את ג'ו בדרכים חדשות, כאלה שידחפו אותו לקצה, ואולי גם יחשפו צדדים נוספים באישיותו הסבוכה והפרובלמטית. והתוצאה היא בהתאם - הסדרה כבר פחות מצליחה להפתיע מבעבר, לעתים מרגישה מעט ממוחזרת, אבל עדיין מצליחה לספק עשרה פרקים ששואבים את הצופים פנימה לצפיית בינג' שהיא עדיין מאוד מהנה. בחלקים הטובים יותר שלה, היא מצליחה גם להגיד דבר או שניים על אהבה, אובססיה, גבריות רעילה, טראומה והשלכותיה, הצדדים השונים שבבני אדם והדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו.
אבל מה שבעיקר מחזיק את הסדרה זו תצוגת המשחק של בדג'לי בתור גולדברג, שמצליח לגלם את כל הצדדים באישיותו המורכבת של הפרוטגוניסט/אנטגוניסט בכריזמה בלתי נגמרת ואמינות יוצאת דופן, שבלטו אף יותר ככל שעלילת הסדרה הלכה ונעשתה מופרכת יותר. בסדרה שהאמינות שלה רק הלכה ופחתה, לרמת "נו באמת" וגלגול עיניים, דווקא תחושת האותנטיות שבדג'לי הצליח להעביר הייתה הדבק שהצליח לחבר את כל חלקיה הלא שווים, וזה שגרם לה בצדק להיות אחת הסדרות הנצפות והאהובות בנטפליקס. זה למרבה הצער לא מסוג התפקידים שיזכו אותו בפרסים יוקרתיים, אבל בדג'לי ודמותו של גולדברג לעד ייזכר כאחת הדמויות הראשיות הזכירות והשנויות במחלוקת בטלוויזיה, והוא הסיבה העיקרית לכך. גולדברג הוא דמות שאהבנו לשנוא ושנאנו לאהוב - דמות שהפכה לבלתי נסבלת, אך גם כזו שאי אפשר להוריד את העיניים ממנה. והקרדיט לכך הולך בעיקר לבדג'לי, לצד מחברת הספר שעליו מבוססת הסדרה ויוצריה.
"את" היא הגילטי פלז'ר האולטימטיבי, סדרה שנעה בין עלילות מופרכות ברמת אופרות סבון מהניינטיז לרגעים שמרגישים אותנטיים עם אמירה חזקה, בין טראש טהור לזהב טלוויזיוני. על הגבול הדק הזה היא נעה לכל אורכה, לא תמיד בהצלחה רבה, אבל בעקביות מסוימת ראויה לציון - ועל אותו גבול היא גם נשארת עד פרק הסיום, שלמרות שמרגיש ארוך מדי מצליח לתת את סגירת המעגל הראויה לצופים שנשארו עד הסוף. אחרי חמש עונות של סטוקינג, מסעות הרג בלתי פוסקים והתחמקות מרצח, אין ספק שגולדברג נשאר בסביבה קצת יותר ממה שהיינו רוצים. ועד כמה שנהנינו לצפות בו, סיפורו הגיע כבר למיצוי וזה זמן טוב להיפרד סופית. שלום ולא להתראות גולדברג, ואל תבוא לנו בחלומות.