מרגע שמתחילים, קשה לעצור את "פרסי ג'קסון והאולימפיים"

הכל חוזר. וזה לא רק העיקרון המארגן של עולם האופנה, שמבטיח שהטרנדים יחלפו ויגיעו בשנית. זו גם אמת אובייקטיבית כשמדובר על המסך הגדול או הקטן. מבט חטוף על לוח השידורים ושעות ההקרנה בבתי הקולנוע החודש גרם לי קודם כל לבהלה, כי לא הבנתי איך הלכתי לישון יום אחד והתעוררתי ב-2008: גיבורי החורף הם הנשיא סנואו מ"משחקי הרעב" ו-ווילי וונקה מ"צ'רלי בממלכת השוקולד". עכשיו מצטרף עוד אחד לאורגיית הנוסטלגיה הזו (כן, 2008 היא כבר שנה נוסטלגית, תתמודדו) - פרסי ג'קסון, בעיבוד מחודש לסדרת ספרי המיתולוגיה היוונית המצליחה. ואם אתם עוד לא בעניינים, אז זה הזמן להתעדכן שהאל-למחצה מככב בסדרה חדשה של דיסני+, "פרסי ג'קסון והאולימפיים" ("Percy Jackson and the Olympians"), שעוקבת אחר עלילת הספר הראשון בסדרה האהובה ההיא.

מיותר לציין שלא היו ציפיות גבוהות מהסדרה הזו. בראש ובראשונה כי בשביל ציפיות צריך שיהיה לנו רגש כלפי הדבר, ורימייקים יצאו מכל חור אפשרי אז מי בכלל מתרגש מהם. הסיבה השנייה נובעת מאותה צרה גם היא: מתי לאחרונה קיבלנו עיבוד קולנועי או טלוויזיוני ראוי ליצירה שאהבנו? זה לא קרה שנים, ולכן אין שום סיבה לצפות לאחד כזה. נטולת ציפיות, פתחתי את הפרק הראשון ולחצתי פליי. נטולת ציפיות המשכתי לצפות בפרק עד סיומו, ונטולת ציפיות, האצבע החליקה ולחצה "נגן" גם על הפרק הבא. וגם על זה שאחריו. נטולת ציפיות או יכולת שליטה עצמית, צפיתי בכל ארבעת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת, ואז התאכזבתי שהקמצנים שלחו רק ארבעה. אין מה לומר, נהניתי מכל רגע.

לא נהניתי בגלל שמדובר בתוצר טלוויזיוני פורץ דרך. לא נהניתי בגלל מחשבה מבריקה ושונה, דיאלוגים שנונים, טיימינג קומי אדיר, צילום יוצא דופן, או שום דבר שלא ראינו בעבר. ממש לא. נהניתי כי אני אוהבת את סדרת הספרים המקורית, והעיבוד הזה נעשה עם ים אהבה וכבוד למקור. זה עיבוד פשוט מוצלח. פשוט ומוצלח. לא מתחכם, לא מנסה להמציא את הגלגל, מצליח לרגש במקומות הנכונים. זורם, קצבי, עשוי היטב, עם המון לב.

"פרסי ג'קסון והאולימפיים" קיבלה באזז מוקדם ברשת בגלל צבע העור של הכוכבת, לאה ג'פריז, שמגלמת את דמותה של אנבת' צ'ייס, בתה למחצה של אלת החוכמה היוונית אתנה. עכשיו, נכון - יש לי זיכרון מוחשי למדי של עצמי הצעירה קוראת על אנבת' בת אתנה, הילדה היפה ולבנת עור בעלת העיניים האפורות. מצד שני, למי אכפת מה צבע העור של דמות בדיונית? יש מספיק אנשים לבנים על המסך. 

ובכלל, למה להתעכב על לאה ג'פריז כשאפשר להתעכב על הכוכבים האמיתיים של הסדרה - פרסי וגרובר. פרסי בגילומו של ווקר סקובל ("פרויקט אדם") מרגיש עוד מעט בוסרי, אך עושה עבודה נהדרת: הוא צעיר, צנום, כריזמטי, מעורר הזדהות ואין שום ספק שהוא ליהוק מושלם לתפקיד. גם אריאן סימהאדרי מפתיע לטובה בתפקיד גרובר, הסאטיר הצעיר, ונדמה שזו ממש לא תהיה הפעם האחרונה שבה נשמע עליו. אחרונה שמתבלטת לטובה היא וירג'יניה קול - עם עיניים שקצת מזכירות את איילת זורר - שעושה עבודה מצוינת בתפקיד סאלי ג'קסון, אמא של פרסי.

זו לא הפעם הראשונה ש"פרסי ג'קסון" מעובד למסך. הפעם הקודמת הייתה די קטסטרופלית, עם זוג סרטים שהושמצו מכל עבר, והפעם הסדרה נעשתה תוך שיתוף מלא של הסופר ריק ריירדן - וזה מאוד ניכר. העונה כולה עתידה לעקוב אחרי מאורעות הספר הראשון בסדרה, ואחריה מתוכננות עוד ארבע עונות, אחת לכל ספר המשך. זו הזדמנות נפלאה לדור הצעיר יותר, זה שלא התחנך על ברכיהם של פרסי ואנבת', להתחבר אליהם גם כן. הסדרה נאמנה למקור לחלוטין, וזה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך טובה. אלה ימים קרים ואיומים, וזו בריכת נוסטלגיה חמימה ונעימה. לקפוץ ראש ולתת לעצמנו לצוף.