על הקולנוע של "סמוך על סול" אפשר לכתוב ספר, או - עדיף - קורס בימוי. מדברים הרבה (ומדברים בצדק) על זה שהטלוויזיה השתכללה, אבל מעטות הסדרות שעלילותיהן מקודמות באמצעים קולנועיים: כשמדובר בהתפתחויות דרמטיות, ברירת המחדל של הטלוויזיה הייתה ונשארה דיאלוג. וזו לא מחלה אופיינית דווקא למסך הקטן; גם הקולנוע סובל מדברנות כרונית, כאילו שהצילום והעריכה והסאונד לא יודעים לספר סיפור בזכות עצמם. "סול" היא היוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל וכמעט מקזזת אותו, ולראיה השרשור המענג בדף הסדרה ב-Reddit, "סצנות אהובות עם מעט מאוד דיאלוג או בכלל לא": גולשים ורדיטורים העלו שם באוב עשרות רגעי מפתח שהסדרה של וינס גיליגאן ופיטר גולד פיצחה בקולנועית במקום באנגלית.
בעוד שהקולנועיות של "סול" בולטת מאוד לעין ולאוזן - ורק כדי לסבר את האחרונה, רצ"ב סרטון מייקינג-אוף של ארבע וחצי דקות המוקדש אך ורק לשוט הפתיחה נטול הדיאלוג של הפרק השמיני בעונה השנייה - דברים אחרים שהפכו את הסדרה הזו למופת שהיא, ואיכשהו פחות מדברים עליהם, ראויים לכל הפחות למנוד ראש עכשיו כש"סול" (המשודרת ב-HOT ,yes, סלקום tv ונטפליקס) הגיעה לסיומה. כי אם יש מכנה משותף לאותם דברים קטנים שעשו אותה גדולה, זה שלא עושים אותם ככה. כלומר, אף אחד לא עושה אותם ככה - ולא מדובר כאן בסתם חשיבה מחוץ לקופסה, אלא בהפרה בוטה של כללי "אל תעשה" תסריטאיים. בוטה ומענגת.
מטבע הדברים, הרשימה כוללת ספוילרים איומים. אם טרם צפיתם ב"סול", לרבות עונת ופרק הסיום שלה, אני ממליץ מאוד לעצור כאן (ואם אכן טרם, זכרו את שלימדה אותנו "מלחמת הכוכבים": צופים בדברים האלה לפי סדר היציאה, לא לפי סדר סיפורי-כרונולוגי. בקיצור, אנא: "שובר שורות" תחילה).
- חשיבותה של נחישות. ג'ימי מקגיל/סול גודמן, קים ווקסלר, מייקל ארמנטראוט, גאס פרינג, הווארד המלין, נאצ'ו ורגה, הקטור סלמנקה, לאלו סלמנקה - זו רשימה חלקית של דמויות ראשיות ומשניות שונות מאוד זו מזו, אבל שחולקות תכונה משותפת: נחישות על גבול האובססיה.
כשג'ימי ממציא את עצמו מחדש כסול ואז שוב כג'ין איש הסינבון, כשקים מוותרת על כל מה שיש לה בגלל צו מצפונה, כשלאלו מבלה ימים שלמים בתעלת ביוב כחלק ממבצע נקמה, כשמייק כמעט פיזית גורר את ג'ימי לאורך המדבר - אפשר להמשיך ככה עוד ועוד - "סול" עושה לכאורה טעות של טירונים, כי כשאתה בונה את גלריית הדמויות שלך, המטרה היא לייחד כל אחת מהן. לא לחזור על עצמך. אבל זאת לא פשלה של תסריטאים מתחילים אלא הברקה של תסריטאים וטרנים, כי המולטי-נחישות הזאת היא הדלק של "סמוך על סול". זאת סדרה שבה אנשים שיעשו הכל באמת עושים הכל לאנשים שגם הם יעשו הכל, וזה עובד כל כך טוב שאני לא אתפלא אם יקום דור של תסריטאים שיהפוך את מצוות האל-תעשה למצוות עשה, ויראו כי טוב ליצור התנגשות מהסוג הזה, כי זה עובד אבסולוטית, כמו מגנט שדוחה את השבר של עצמו.
אודנקירק ב"סמוך על סול"|צילום: באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור מה שהגדיר את ג'ימי מק'גיל תמיד היה מה שחושבים עליו. לכן הוא התחרפן כשאמרו שהוא "מסוג עורכי הדין שיש לאנשים אשמים", לכן הוא עשה שמיניות באוויר כדי לזכות בכבוד של צ'רלס, לכן הוא התאבסס על האופן שבו הווארד לא ספר אותו
- חכו לזה. "סול" היא סדרה רצופת מזימות, עוקצים ותחבולות. הקריירה של ג'ימי מבוססת על זה, הרגעים הכי זכירים בזוגיות שלו ושל קים הם ביושבם כבוני וקלייד, וברור שגלריית ברוני הסמים מספקת עלילות חתול ועכבר משלה. גם בהקשר הזה נקטו גיליגאן וגולד מדיניות עקבית לגמרי ומנוגדת לגמרי לחוכמה המקובלת - ותמיד-תמיד הראו לנו את ההכנות למזימה/עוקץ/תחבולה לפני שקיבלנו אפילו מושג ראשוני לגבי המטרה.
בתשעה מעשרה מקרים זה עובד הפוך. תחשבו על סרטי "אושן", על "העוקץ", על "החשוד המיידי", על "שם המשחק": יצירות שמציגות מזימות מתוחכמות חושפות את אמצעי העשייה שלהן רק כשאנחנו כבר יודעים מה הושג/נשדד/נעקץ, או משתמשות בטריק המקובל של איזושהי עריכה צולבת בין השוד/עוקץ ומה שקדם לו. וזה לגמרי הגיוני, כי איזה תסריטאי יכתוב סצנה אחרי סצנה שבהן דמויות עושות משהו לא ברור בשמו של משהו לא מוגדר? ונגיד שיכתוב, איזה עורך ואיזה במאי יזרמו עם זה בחדר העריכה? אבל "סמוך על סול", כשיטה קונסיסטנטית, נותנת לנו לשבור את הראש בדיוק על הדברים האלה. זוכרים, לדוגמה אחת שקופצת לראש, את הפרק שבו ג'ימי וקים מפלילים את הווארד בהתמכרות לסמים? זוכרים כמה פעולות הם מבצעים ביחד או לחוד בלי שנבין לשם מה?
כבר בפרקים הראשונים שלה - ונדמה לי שהרבה בזכות הרוח הגבית מ"שובר שורות", שהייתה גם היא מאוד מאתגרת ומאוד מתגמלת בהקשר הזה - "סול" חתמה עם הצופים שלה על חוזה שכותרו "הסבלנות משתלמת". אנחנו נגרד בראש וננסה לנחש, היא תפצה אותנו בפתרונות כתיבה שלא ראינו שבאים (לא כי אנחנו סתומים, כן? כי כל היופי בשיטת הסבלנות הוא שבהתחלה אתה רואה את החלקים של הפאזל ורק בסוף את התמונה הגדולה).
במדיניות הזו, בדיוק כמו בסוגיית הנחישות, יש סיכון מובנה של עלייה על העצבים. אבל אצל גיליגאן, גולד וצוות הכותבים והבמאים שלהם מדובר לא בגחמה אלא בשפה, בחוקי היסוד הסיפוריים של "היקום של אלבקרקי" (השם הלא רשמי שניתן ל"שובר שורות", "סמוך על סול" ו"אל קמינו" כחלק ממארג סיפורי אחיד). כדי שדבר כזה יעבוד, סדרה צריכה גם להאמין בצופים שלה וגם לצפות מהם להאמין בה; "סול" תמיד נתנה את החלק הראשון, ונדמה לי שתמיד קיבלה את השני בחזרה.
מייקל מק'קין ואודנקירק ב"סמוך על סול"|צילום: באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור שמעתי מאנשים שמותו של צ'רלס הרג להם את הסדרה. אני מבין, אבל לא מסכים. כי בעוד שצ'רלס היה בדיוק כמו כולם בחיים של ג'ימי, עוד אחד שלא מאמין שהוא אי פעם יהיה משהו מלבד נוכל, קים היא הדמות האחת שתמיד האמינה בג'ימי
- הילכו שניים יחדיו. מאז הסצנה בפרק הראשון של העונה הראשונה, כשג'ימי וקים מעשנים ביחד סיגריה וגורמים לנו לתהות מה היא בשבילו, הזוגיות של שני עורכי הדין - לשעבר, בפרספקטיבה של זמן ה"הווה" של הסדרה - הייתה בעיניי הלב והברומטר הרגשי של "סול". קראתי טקסטים נבונים שהעניקו את התואר למערכת היחסים בין ג'ימי לאחיו צ'רלס, שמעתי מאנשים שמותו של צ'רלס הרג להם את הסדרה; אני מבין, אבל לא מסכים. כי בעוד שצ'רלס היה בדיוק כמו כולם בחיים של ג'ימי, עוד אחד שלא מאמין שהוא אי פעם יהיה משהו מלבד נוכל, קים היא הדמות האחת שתמיד האמינה בו. אם תסלחו לי על אזכור שני של "מלחמת הכוכבים" ברשימה הזו, היא הייתה הלוק סקייווקר לדארת' ויידר שלו, זו שמאמינה שעדיין יש בו טוב. עד שהיא כבר לא - ולא במקרה, בכלל בכלל לא במקרה, הרגע שבו קים מרימה ידיים מג'ימי בפרק הלפני-לפני אחרון הוא גם הרגע שבו אנקין סקייווקר, סליחה ג'ימי מק'גיל, נעלם ונשאר רק דארת' סול.
מה שהגדיר את ג'ימי מק'גיל תמיד היה מה שחושבים עליו. לכן הוא התחרפן כשבטסי קטלמן אמרה עליו בעונה הראשונה שהוא "מסוג עורכי הדין שיש לאנשים אשמים", לכן הוא עשה שמיניות באוויר כדי לזכות בכבוד של צ'רלס, לכן הוא התאבסס על האופן שבו הווארד המלין לא ספר אותו. קים ווקסלר תמיד הייתה היחידה שחשבה עליו דברים טובים, ובהתאמה היא הייתה האחת שהוא מעולם לא התהפך עליה. ואנחנו יודעים שהיחסים האלה היו כל הסיפור של "סול" כי הוא לא התהפך עליה גם כשהיא כן התהפכה עליו, עם כל הנקמנות שלו. אז מ.ש.ל (ואני חייב לסגור פה חשבון אינטלקטואלי: לא משנה על ידי מי, לא משנה באיזה עיתון, נכתב השנה טור שדיבר על כך שבין השניים האלה אין רומנטיקה ואין תשוקה. מי שכתב את הדברים אולי יודע דבר או שניים על טלוויזיה, אבל אף לא דבר מצטבר אחד על רומנטיקה ותשוקה).
סיהורן ב"סמוך על סול"|צילום: באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור
העניין הוא שגם בטיפול שלה במערכת היחסים הקריטית הזו, "סול" עושה את הדבר הכי לא נכון - ומציגה לנו את ג'ימי וקים כמעט אך ורק כמוצר זוגי מוגמר. הם פשוט ביחד; אנחנו לא רואים אותם מתאהבים, אנחנו בקושי רואים אותם רבים, וכשהיא קמה והולכת זה נמשך בערך דקה אחת של מסך. וינס גיליגאן ופיטר גולד, בקיצור, ויתרו על כל הקטעים המעניינים שיש בסיפור אהבה כדי שיוכלו להתמקד בנחת במשעממים.קים וג'ימי הם (לפעמים) גם צמד נוכלים. והם מסובכים עם קרטל. ויש להם את הסיפור המתמשך עם מקום העבודה שהפך לנמסיס. אבל העובדה ש"סול" נמנעה בעקביות מהצגת משברים ביחסים שלהם היא עוד נוצה בכובע של הסדרה המפוארת הזו
בסדר, קים וג'ימי הם (לפעמים) גם צמד נוכלים. והם מסובכים עם קרטל. ויש להם את הסיפור המתמשך עם HHM, מקום העבודה שהפך לנמסיס. לא באמת משעמם איתם, בקיצור. אבל העובדה ש"סול" נמנעה בעקביות מהצגת משברים ביחסים שלהם, וכשכבר הציגה עשתה את זה תמיד מהר ותמיד בכיוון של ממשיכים ביחד (כאמור, עד הפעם ההיא שלא), היא עוד נוצה בכובע של הסדרה המפוארת הזו. כי מתברר שאם החיבור בינו לבינה הוא מספיק מעניין, מספיק אמיתי - והאופן שבו השניים האלה סוגרים אחד לשנייה פינות בנפש הוא יותר ממספיק, בשתי הקטגוריות - אז וואלה, גם הקטעים המשעממים מעניינים.
נדמה לי שגיליגאן וגולד הבינו כבר בסיגריה הראשונה ההיא איזה כוח יש לדמות האחת שמאמינה בגיבור, ומהצד השני, איזו עוצמה יש לדבר היחיד בחייו של הגיבור שהוא טהור. הפרק הלפני אחרון של "סול", שבו קים פורצת בבכי באוטובוס ואנחנו יכולים רק לשער שהיא בוכה על עצמה אבל גם עליו, על המוות של הווארד אבל גם על מות האהבה שלה ושל ג'ימי - הרגע הזה הוא של צוות כותבים שמבין שהנה-הנה הגיעה השעה ללבוש על השרוול את הלב הפועם של הסדרה.
פיטר גולד ואודנקירק בצילומי "סמוך על סול"|צילום: באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור שוב היא חושבת עליו דברים טובים
חיכיתי המון עם "סול". "שובר שורות" הייתה סדרת משבר-גיל-40 שלי, חוויה כל כך רגשית שהרעיון של ספין-אוף נראה לי כמו חילול קודש. רק השנה, לגמרי במקרה אחרי שגם עורכת הדין שהאמינה בי הפסיקה להאמין בי, בלעתי את "סול" כמו סמים וסיימתי להריץ את שש העונות בדיוק בזמן לסבל ההמתנה שבין פרק אחד למשנהו במחצית השנייה של העונה האחרונה. במספר הזדמנויות היא הוציאה ממני תגובה רגשית שאולי לא הייתה קיצונית כל כך בלי רקע של לב שבור, ואני אומר את זה על תקן גילוי נאות, כי אולי צריך לגרוע מההכרזה הבאה איזה 10% של פאתוס, אבל באמת שלא יותר: הזוגיות של קים ווקסלר וג'ימי מק'גיל הייתה אחד מהדברים המרהיבים, הסוחפים והמרגשים שחוויתי כצופה, כמבקר, כגבר שאוהב לראות דברים. כי בלי להגיד את זה מפורשות אפילו פעם אחת, "סמוך על סול" הניחה מולנו את ההבדל הכי גדול בעולם: זה שבין אדם שיש לו אהבה ואדם שכבר אין לו.
זה כל כך נכון, כל כך ראוי וכל כך מרגש שבפרק הסיום שלה הלכה "סול" לאן שהלכה: ג'ימי מק'גיל לא רק חוזר בו מהרגע האחד שבו נדמה שהנה-הנה הוא מתהפך על קים, אלא גם עושה את הדבר המנוגד ביותר לאופי ההישרדותי שלו ודופק את עצמו לשארית חייו רק כדי לזכות מחדש באמון שלה. אפילו לא באהבה שלה; רק בסימפתיה.
ג'ימי וקים מעשנים ביחד עוד סיגריה, ואז היא שוב הולכת לדרכה, הפעם כשהיא יודעת שהיא צדקה וכן הייתה דרך להשיב את ג'ימי מק'גיל מהצד האפל. והוא נשאר מאחורי הסורגים, שמח בחלקו, אבל לא בגלל הווידוי שהוריד לו מהחזה ומהכתפיים את כל האשמה המוצדקת שהוא נשא, אלא כי קים ווקסלר שוב חושבת עליו דברים טובים. איזו סצנת סיום. איזה סוף לסיפור.
ריאה סיהורן ובוב אודנקירק, שניהם בתפקידי חייהם, קיבלו בדיוק את הבמה שהגיעה להם עם סיומה של הסדרה שהם היו החמצן הרגשי שלה. מעניין איך זה לצפות בפינאלה שלהם ושלה דרך עיניים של מי שהאחת שלו עדיין מאמינה בו (או שהאחד שלה עדיין מאמין בה, או כל אחד מתצרפי האהבה הקיימים); דרך העיניים של אחד שהיא כבר לא, זה גם מופלא וגם פשוט נורא.