ב-1980 קנדי מונטגומרי סיפרה לחברתה, בטי גור, שהיא מנהלת רומן עם בעלה - ולאחר מכן רצחה את בטי במכות גרזן. העם האמריקאי לא היה ערוך אז לסיפורי זוועות מהפרברים, ולא ידע לתת להם מענה בדמות דרמות איכות טלוויזיוניות; אבל כמה עשורים עברו מאז, ולאחרונה הגיעו למסך לא פחות משתי סדרות שמספרות את הסיפור המחריד הזה.
הראשונה, "קנדי" מבית הולו (שזמינה לצפייה בארץ בדיסני+), הייתה בסיסית ביותר; היא הרגישה פחות כמו דרמת פשע מוצלחת ויותר כמו אילוסטרציה. השנייה, "אהבה ומוות", עלתה למסך זמן מה לאחר מכן ב-HBO מקס. השבוע "אהבה ומוות" הגיעה למחוזותינו – היא זמינה לצפייה כעת ב- yes ו-HOT - ושמחנו לגלות שהיא בפירוש הטובה מבין השתיים. זה לא באמת הופך אותה לסדרה טובה עד כדי כך, אבל למרבה המזל, יש בה לפחות יתרון אחד שהופך אותה לצפייה שווה עבור חובבי הז'אנר.
כאמור, זהו סיפורה של קנדי (כאן מגלמת אותה אליזבת אולסן). קנדי היא עקרת בית שחיה בוויילי, פרבר שקט ונוצרי מאוד במדינת טקסס, לצד בעלה (פטריק פוג'יט, "כמעט מפורסמים") ושני ילדיה. ועקרונית, היא לא אמורה לבקש יותר מזה: הבית נאה בעיניה והשכנים גם. אבל אחד מהשכנים הנ"ל נאה בעיניה קצת יותר מדי. זהו אלן (ג'סי פלמונס), בעלה של בטי, חברתה לכנסייה. יום אחד קנדי רואה באלן החביב משהו שלא ראתה בו עד אז, ומחליטה - עם איש זה אנהל רומן אסור, וזה יהיה כל כך נחמד. אלן מחליט לשתף פעולה. כידוע, זה לא נגמר טוב.
"אהבה ומוות" היא סדרה טובה בהרבה מ"קנדי" שקדמה לה, אבל הבעיה היא שמדובר בסדרה בת שמונה פרקים. הסיפור הזה מעניין, כמובן, אבל הוא לא שווה שמונה שעות צפייה בשום פנים ואופן. הפרקים הארוכים והרבים מדי מתמלאים בניואנסים לא חשובים מספיק במקרה הטוב, ובעלילות משנה משעממות במקרה הרע. האם חשוב לאפיין את חיי הנישואין של אלן הבוגדני ובטי המנוחה לעתיד? בוודאי. אבל מהר מאוד ההתעסקות בהם הופכת למתישה. כשהסדרה התפזרה לקו עלילה מיותר על הכומר החדש והמעצבן שמגיע לעיירה, כבר זעקתי למסך בתסכול: "בבקשה, קנדי, קחי את הגרזן הזה ותיגשי לעבודה!".
למרבה המזל, קנדי עצמה מעניינת מספיק גם בלי הגרזן. זאת בזכות כוכבת הסדרה, אליזבת אולסן הנפלאה, לעולם לא רק האחות הקטנה של התאומות אולסן - בתפקיד הראשון שלה מאז שכיכבה ב"וונדה-וויז'ן", הסדרה המצליחה של מארוול. וגם ב"אהבה ומוות", אולסן מקבלת תפקיד בשרי ומורכב והיא עפה איתו באוויר. קנדי היא אישה פגומה, מורכבת ומצחיקה; לעיתים היא מקפיאת דם ולעיתים היא מגוחכת. המצלמה מתעכבת על פניה מלאות ההבעה של אולסן, נותנת לה להגיד המון גם כשהיא לא אומרת מילה.
למרות שהיא השחקנית הראשית, התחושה היא שאין מספיק מאולסן ב"אהבה ומוות". אם כבר הסדרה מתעקשת להימשך שמונה שעות ארוכות, הייתי רוצה עוד סצנות שבהן היא פשוט רוקדת לצלילי הבי-ג'יז ומזייפת לצד דונה סאמר ברדיו. לצדה, גם לילי רייב בתפקיד בטי הנבגדת עושה עבודה מוצלחת ומצחיקה להפתיע. וישנה גם קריסטן ריטר (ג'יין מ"שובר שורות"), שמופיעה כאן בתפקיד משנה פצפון וכפוי טובה, שמזכיר כמה חבל שאנחנו לא רואים מספיק ממנה על המסך.
הנס העיקרי של הסדרה הוא הבחירה שלה להיות משעשעת יותר מהמצופה עבור סדרת פשע-אמיתי על רצח מחריד. היא משעשעת במיוחד בשביל הצופה הישראלי, בזכות סצנה תמוהה אחת שבה קנדי ובתה שרות את הגרסה המתורגמת של "הללויה"; אבל גם צופי "עקרות בית נואשות" ירגישו פה בבית. אולסן מגלמת את קנדי כגרסה ריאליסטית ודרומית של ברי ואן דה קמפ.
ואם להסתכל על זה בראייה רחבה יותר – כמו "עקרות בית נואשות", גם "אהבה ומוות" עוסקת בקהילה קטנה, בורגנית, לבנה ורכלנית. זה הופך את הסדרה לצפייה מבדרת יותר מהצפוי, אבל גם מוסיף לה עוד רובד של משמעות: זהו לא רק סיפור רצח סקסי (למעשה, אחת הבעיות של "אהבה ומוות" היא העובדה שאינה סקסית מספיק), אלא מעשה בקהילה שיפוטית ובדרך בה היא דורסת את הפרט - בין אם זו בטי, שמנסה להבין איך לאהוב את בעלה, או קנדי, שמנסה למצוא משמעות אחרי שקיבלה לידיה את הכל. לכאורה.
זו לא סדרה מושלמת, אבל מי שאוהבים סדרות על אמריקאים רכלנים שנואפים ורוצחים יקבלו כאן את מבוקשם. בעיקר חבל לדעת כמה פוטנציאל היה בחומר המקורי: אם כל פרק של "אהבה ומוות" היה קצר בחצי, זו הייתה יכולה להיות אחת הסדרות הטובות של השנה; אם שמונה השעות האלה היו נדחסות לסרט של שעתיים, הוא היה יכול להיות סרט אדיר. ואם הסצנות המתרחשות בלילה לא היו כל כך חשוכות, בכלל הייתי מוקיר תודה, אבל לאחרונה לטלוויזיה האמריקאית יש סטנדרטים משונים ככל שזה נוגע לתאורה. בכל מקרה, מדובר באחלה של מיני-סדרה, עם תצוגת משחק אדירה מצד אליזבת אולסן. מה שכן – מסתמן שסיפורה של קנדי מונטגומרי מוצה. יתכן שהוליווד צריכה להתחיל לחשוב על סיפורים חדשים.