אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הנה תזכורת: צחי הלוי הוא לא עוד שחקן, אלא איי-ליסטר וקונצנזוס טלוויזיוני וקולנועי מזוקן ומהלך על שתיים. אם אתה מפיק סדרה או סרט, ולא משנה איפה על הגלובוס, כנראה שצחי הלוי יהיה על הסט שלך. בשנה שעברה כיכב הלוי בסרט הבוליוודי "לכודה", שעלילתו התרחשה בכלל בעיראק, בינואר האחרון עלה לאמזון פריים הסרט הארגנטינאי "שחמט" בהשתתפותו. והחיים על קו ארגנטינה-הודו-ישראל כנראה לא הספיקו לסטאר הישראלי, שהחתים מדינה נוספת בדרכון הקריירה העמוס שלו - שוודיה. כמה סמלי זה שקצת יותר מחודש לאחר שעדן גולן ירדה בפעם האחרונה מבימת האירוויזיון המחפיר והמביש בהיסטוריה, שחקן ישראלי מככב בסדרה דוברת שוודית שוטפת.
עלילת "בן ערובה" ("Hostage"), שזמינה לצפייה ב-HOT, מתחקה אחרי מטוס נוסעים שיוצא משוודיה לכיוון ארצות הברית. זמן קצר לאחר ההמראה המטוס נלקח כבן ערובה על ידי ישות לא ברורה, שמאיימת בפיצוצו ודורשת את שחרורו של הפרופסור סעיד ח'אליפי (צחי הלוי), שנעצר לאחר שנחשד בהסתה לטרור. בזמן שהקברניט חסר אונים ולא מתפקד, טייס המשנה שלו, אריק רכט (אדם לונדגרן), לוקח פיקוד. דרך הטלפון הוא נעזר באביו, חוקר משטרה לשעבר, ובחוקרת משטרה נוספת כדי לנסות איכשהו להנחית את המטוס החטוף בשלום. בין לבין הסדרה חושפת קווי עלילה של דמויות נוספות שנמצאות על המטוס ועל הקרקע, נעה בין העבר להווה, קושרת את הקצוות לאט לאט ומנסה לבנות מתח שיחזיק אתכם מסוקרנים ובציפייה לפרק הבא. יש רק בעיה אחת - זה לא ממש עובד.
אגב, כאן טמון הטריק היח"צני של "בן ערובה", לפחות בכל מה שקשור לשיווק שלה בישראל: בפרמיס של הסדרה מובטח שצחי הלוי מוביל את הקאסט. בפועל, הלוי הוא רק שחקן משני (ואולי פחות) בסיפור המתח החיוור הזה, שמתפרס על פני שישה פרקים בלבד. הוא מגלם דמות מזרח תיכונית, זרה, שנחשדת במעשי טרור והסתה. מה יותר גנרי וצפוי מזה? ואחרי שהפיל הזה סולק מהחדר, אפשר לעבור לדבר על הבעיות הקונקרטיות יותר של "בן ערובה".
ברמה הטכנית והעלילתית, הסדרה לא מחדשת דבר ואפילו לא רבע ממנו. הקאסט משחק באופן מכני למדי, וסליחה על הבוטות, אבל שוודית מדוברת היא לא מהשפות הנעימות לאוזני אדם, מה שעוד יותר מוסיף לתחושה המנוכרת של הסדרה. הרגעים הרומנטיים כאן ממש לא רומנטיים, ומתח ועצבנות נפקדים מהקליימקסים הקצרצרים שלה. גם מנעד הדמויות של הסדרה מאוד גנרי ורפטטיבי, כזה שרואים בכל סרט שחוטפים בו מטוס: חוקרי המשטרה, סוכני השירות החשאי שבטוח מסתירים משהו, טייס המשנה עם הסיפור המשפחתי המרגש ששותה מיץ אומץ ורשימת החשודים כהי העור שנמצאים על המטוס. מה גם שהן יבשושיות, ולא זוכות לטיפול תסריטאי ראוי או עומק כלשהו. אין פה שום ניסיון להפתיע או להטריל את הצופה עם טוויסטים או עיקולים עלילתיים מהותיים שייקחו את הסדרה הזו לשלב הבא. במילים אחרות, "בן ערובה" הולכת רוב הזמן (אפילו כולו) לפי הספר הבלתי כתוב של ז'אנר חטיפות המטוסים וזה קצת משעמם. קצת הרבה.
בין כל רגעי המתח העקרים, יוצרי הסדרה מנסים להשחיל מסרים חברתיים, אנטי-גזעניים ומעלים באופן שטחי אמירות על שנאת זרים והשלכותיה. לא נחשוף כאן יותר מדי פרטים מפאת ספוילרים אבל בחייאת - שוודיה היא מהמדינות שמחבקות את האנשים הקיצוניים ביותר (היי מאלמו!) ולכן אי אפשר להאמין לבכיינות המאולצת הזו, שמגיעה לשיאה בפרק האחרון. זה לא אמין, לפחות לא לעין הישראלית של היום.
ועוד מילה על צחי הלוי. בהתחשב בדקות המסך המועטות שניתנו לו, הוא מספק הופעה סבירה ביותר. בהיעדר טקסטים ראויים, הדמות שלו משמשת אך ורק ככלי סטטי שמניע את העלילה. ברוב הזמן תצפו בהלוי יושב, עומד, חושב ומהרהר ומשוחח עם חוקרת המשטרה שיחות מנופחות וטרחניות עמוסות בסיסמאות. ובכל מקרה, ולמרות שלא מדובר בפאר היצירה, "בן ערובה" משמשת כמדרגה נוספת בקריירה הבינלאומית הצומחת של הלוי הבלתי נלאה. אבל איך שלא נסובב את זה, מי שיצאה מורווחת השנה מסיבוב הדאווין בשוודיה היא מישהי אחרת לגמרי.