נס, הסדרה הזאת היא נס. ראשית, מר סקורסזה (Mr. Scorsese) של אפל TV לא הייתה אמורה להיות: היוצרת, רבקה מילר, התכוונה בכלל ליצור סרט תיעודי על מר סקורסזה המדובר. רק כשצללה לתוך ההפקה הבינה הבמאית (חייה הפרטיים של פיפה לי) שיש לה סדרה בידיים. כך קיבלנו חמישה פרקים, 287 דקות מסך מצטברות ויצירה דוקומנטרית שהיא אולי הטובה ביותר שנעשתה אי פעם על איזשהו במאי. כי אפילו המיטב שנעשה בתחום הזה, נניח לב המאפליה (על מה שעבר פרנסיס פורד קופולה עם אפוקליפסה עכשיו) או חולית של חודורובסקי (על הניסיון המאוד כושל של אלחנדרו חודורובסקי לעבד לקולנוע בשנות ה-70 את חולית), לא דגדג את רוחב היריעה שהעמידה מילר. ואתם יודעים מה, מילא הרוחב: אם כבר ממדים, אז מר סקורסזה היא נס בראש ובראשונה בזכות העומק.סרטיו וחייו של מרטין סקורסזה מוצגים כאן בלי התחכמויות מיותרות, מילדותו בשכונת איטליה הקטנה במנהטן ועד לימינו אנו, כשהוא איש בן 82, נשוי בפעם החמישית ולא מפסיק לעבוד. את עניין הנישואים אני מזכיר כי הוא בפירוש חלק מהייחוד של מר סקורסזה: גרושתו (השלישית) איזבלה רוסליני היא אחת המרואיינות המרתקות כאן, ויש הרבה מה לומר על האופן שבו מציגה מילר את אשתו כיום, הלן מוריס סקורסזה. מדובר בחולת פרקינסון מתקדם על כל המשמעויות הכרוכות בכך, אבל הסדרה נוגעת בזה רק בישורת האחרונה של הפרק האחרון, בחירה לא מובנת מאליה ולטעמי נבונה מאוד, כי זה מסוג הדברים שיכול לצבוע יצירה שלמה - ובמקרה הזה, בצבע הלא נכון (כי מה לעשות, לפני שהוא היה גבר שניצב לצד אשתו בבריאות ובחולי, סקורסזה היה אחד שמתגרש כתחביב).מילר מצביעה שוב ושוב על הזעם שמלווה את סקורסזה לאורך כל חייו ויצירתו - זעם שאולי נולד מתוך חוויה שהסדרה נוגעת בה במספר הזדמנויות, גירוש של משפחתו מביתה על רקע סכסוך עם בעל הבית. סקורסזה עצמו מודה שהוא במובנים רבים עבד לכעס, בין השאר דרך סיפור נהדר על מעין מרגל תעשייתי ששתל במשרדיו הארווי ויינשטיין (מי שהפיק עבורו את כנופיות ניו יורק והטייס): סקורסזה מספר שיום אחד באה לו הג'ננה והוא השליך את המכתבה של המרגל המדובר מהחלון, רק כדי לגלות שזאת לא הייתה המכתבה *שלו*. אבל אז רוסליני מספרת איך האקס שלה השמיד פעם חדר שלם בהתקף זעם, ומשהו יותר רציני ויותר חשוב מתחיל לצוף. משהו שבחיים לא היינו נתקלים בו בכל התיעודיים-מטעם על אושיות הוליוודיות שמציפים אותנו בשנים האחרונות, כמו סליי או ארנולד כדוגמאות בולטות.מרטין סקורסזה היה ילד עני שסבל מאסתמה קשה וצפה מחלון חדרו בגנגסטרים-צעצוע של איטליה הקטנה. זה דבר ידוע, אולי הדבר הכי ידוע על הקשר בין האיש וסרטיו, אבל מר סקורסזה מעמיקה חדור לתוך העניין ומנסה להבין מה מהילדות הזאת באמת דבק באיש ובבמאי. כשמילר מראה לנו את השוט שחוזר על עצמו ברבים מסרטיו, מבט מלמעלה ומבחוץ על התרחשות אלימה, אנחנו לומדים משהו. כשהיא מראיינת את האדם האמיתי שעליו ביסס סקורסזה את דמותו של ג'וני בוי ברחובות זועמים, אנחנו לומדים עוד דבר.רוברט דה נירו, מי שגילם את ג'וני בוי, מופיע כאן לראשונה ממש בשנייה האחרונה של הפרק הראשון. הוא כאילו המרואיין המתבקש ביותר - השניים האלה עשו ביחד עשרה סרטים, והשמות שלהם מולחמים זה לזה תודעתית ברמת גרייניק ואלתרמן - אבל כל מי ששמע אי פעם את דה נירו מדבר יודע שהאיש הוא מרואיין איום ונורא. לא ורבלי, לא נותן. מילר בהתאמה משתמשת בו במשורה, בטח בהשוואה למרואיינת שמקבלת את זמן המסך הרב ביותר (זו לפחות התחושה, אבל אני די בטוח שזה מדויק): תלמה סקונמייקר, העורכת ששיתפה פעולה עם סקורסזה ב-23 סרטים, ושהיא - בכל הכבוד לכולם - השותפה-לדרך-היצירתית הראשונה במעלה שלו.למען הסר ספק, גלריית המרואיינים של מילר כוללת גם שחקנים מהשורה הראשונה שמספקים תובנות נהדרות על העבודה עם סקורסזה (ובתור בונוס, מיק ג'אגר מפליא לנתח את השימוש של סקורסזה במוזיקה של עצמו). שרון סטון מגלה שהיא הייתה צריכה ממש להכריח את מרטי לביים אותה בקזינו; דניאל דיי לואיס, שהשיחוק של עצם הופעתו כאן מתקזז עם היותו בעלה של רבקה מילר, חושף את השטויות שסקורסזה נתן לו לשרוף עליהן זמן על הסט של כנופיות ניו יורק (האיש התעקש שקצב אמיתי ילמד אותו לשחוט אדם); דה נירו מדבר בכנות על כמות הטייקים הלא-נורמלית שסקורסזה אימץ כשיטת עבודה במלך הקומדיה, ואנחנו רואים בחומרים מאחורי הקלעים איך גם הוא וגם ג'רי לואיס יוצאים מדעתם על הסט.המדיניות החשופה הזאת אינה מוגבלת רק לטיפול בעבודה עם סקורסזה, אלא גם לנגיעה באופל שהוא צלל אליו בשנות ה-80, עם הסמים ועם סגנון החיים שהוביל להתקף הלב שחטף על הסט של צבע הכסף. האיש מעולם לא הסתיר את הדברים האלה, אבל כשאתה שומע על זה ממנו ומהאנשים שהיו שם בפרספקטיבה של 40 שנה, זה - הנה אני מזכיר אותו שוב - עומק אחר לגמרי.יותר מכל נס אחר ששווה להזכיר, מר סקורסזה עוסקת לא מעט בקולנוע. זה נשמע טריוויאלי, אבל אני מדבר על העשייה הקולנועית עצמה. על האופן שבו התגבש הסגנון של סקורסזה, על הטאץ' הייחודי שלו בתנועות מצלמה אקספרסיביות ובתזמוני חיתוך, על דקויות של החלטות על הסט ובחדר העריכה. דוגמה מאלפת ראשונה - שבכלל לא שמתי לב אליה בלא-יודע-כמה צפיות - היא כשמודגם הבידוד של טרוויס, הגיבור של נהג מונית, בפריימים שהוא מופיע בהם. סקורסזה ומילר מראים לנו איך הכתף של טרוויס מופיעה בצילום שמתמקד בשחקן שמדבר איתו, אבל הכתף של השחקן הזה אינה מופיעה בצילום שממוקד בטרוויס; ההפרה הקלה הזאת של חוקיות הדיאלוג המצולם אובר דה שולדר, מעבר לכתפי השחקנים, היא דקוּת שכמבקר קולנוע - עזבו מבקר, כסתם חובב קולנוע - לא הייתי מעז לפנטז שיצירה דוקומנטרית נגישה, שמיועדת לקהל רחב ולהערכתי גם תגיע אליו, בכלל תתעכב עליה.כל 25 שנות היצירה האחרונות של סקורסזה נדחסות לתוך הפרק האחרון בסדרה. זאת עוד החלטה נהדרת בעיניי, מפני שבכל הכבוד והרבאק, הזאב מוול סטריט וכו' הם הערות שוליים מול הקאנון של האיש. באותה נשימה, גם העובדה שהפרק הרביעי מוקדש כמעט כולו להחבר'ה הטובים היא החלטה אדירה. ובתוך הפרק הזה, ההסבר שמספקת סקונמייקר לפלואו הקולנועי הבלתי נתפס של יצירת המופת הזאת - האופן שבו כל שוט, כל קאט וכל בחירה מוזיקלית משרתים זה את זה - אשכרה גרם לי לדמוע. פאק, כמה שאני אוהב את הסרט הזה (פעם, בגוף תקשורת אחר, יצא לי לכתוב שאם הייתי מלמד את כל רזי העשייה הקולנועית דרך סרט אחד בלבד, זה היה הסרט הזה. עשר שנים עברו מאז, ואני עדיין מסכים עם עצמי).כקונטרה לנפח שמעניקה מילר לסרטים שבהם ביים אותו סקורסזה, לאונרדו דיקפריו מקבל לא מעט דקות מסך. והוא לגמרי מצדיק אותן, גם כשחקן ובעיקר כמפיק, כמאפשר של סרטים. רק בזכות המעורבות של דיקפריו נוצרו בכלל כנופיות ניו יורק והטייס, וזה נכון בערך לכל שיתופי הפעולה שלו עם מר סקורסזה; זה גם ההקשר היחיד שבו הסדרה מבאסת, מפני שהתובנה המצטברת ממנה היא שלעולם לא נקבל עוד מרטין סקורסזה.אוקיי, נכון: סביר להניח שלא נקבל גם עוד סטיבן ספילברג (גם הוא אחד המרואיינים כאן, ומרואיין נהדר; חכו לקטע שהוא מספר איך הצבע של הדם בנהג מונית הכריע את גורלו של הסרט). אבל ספילברג הוא סינגולריות של כישרון, ומי יודע, אולי פעם תיווצר עוד אחת כזאת. סקורסזה הוא סינגולריות של ביוגרפיה ושל כרונולוגיה - האיש עשה סרטים אישיים, קשים, אומנותיים ואלימים בתקופה היחידה בהיסטוריה שבה הוליווד רצתה לעשות סרטים כאלה - ואז שוב סינגולריות של שתפ עם השחקן הכי משפיע של דורו. זה לא יקרה שוב, כי זה לא יכול לקרות שוב. ובאסה בצד, העובדה שזה אכן קרה היא נס. כמה הולם שזה נכון גם לסדרה שעשו על זה.