העונה השנייה והמצופה של "אנדור" (Andor) היא אירוע חריג בלו"ז של "מלחמת הכוכבים". כלומר, חריג מעצם זה שהוא מצופה; הרי במצבו של היקום-הקולנועי הטלוויזיוני הזה, כל התפתחות חדשה מעוררת בעיקר חרדה (אוקיי, "המנדלוריאן" פצצה. אבל אל אלוהים, "האקוליט". "אסוקה"). העונה הראשונה של "אנדור" זכתה מנגד למחמאות ואהבה מקיר לקיר, ולא רק מצדם של אנשים שאהבו את "רוג אחת", הסרט שהסדרה היא פריקוול שלו. לראיה, אני: לא אהבתי את הסרט, אבל מאוד-מאוד אהבתי את הסדרה.
אז הנה היא חוזרת, עם שלושה פרקים מדי שבוע בדיסני+ - כל ה-12 נמסרו מראש לביקורת - והדבר הראשון שמחכה שם הוא מפח נפש מוחלט. תחילת עונה חלשה כל כך, ובעיקר מנותקת כל כך מכל מה שעבד בעונה הראשונה, שזה למות. ארבעה פרקים של למות, ליתר דיוק, שאחריהם כבר הייתי מוכן לאפסן את אנדור S02 יחד עם שאר האכזבות מבית דיסני בכלל ולוקאספילם בפרט. אבל סתם בשביל הקטע התחלתי את הפרק החמישי, שיעלה בשבוע הבא, ופתאום עונה 2 הייתה כל מה שקיוויתי שתהיה. אז המשכתי בתקווה מהולה בחשש לפרק השישי, ומה אתם יודעים, זה נמשך. וגם בשביעי, וגם בשמיני. ואז הגיע הדדליין, אבל בתום צפייה בשני שלישים מ-12 פרקי העונה השנייה, אני מרגיש שאפשר בהחלט לסכם את החוויה במילותיו של קמפיין הרכבת הקלה: קשה עכשיו, הקלה אחר כך.
בעונה הראשונה הכרנו את קסיאן אנדור (דייגו לונה) שנים לפני שהפך למורד-גיבור מ"רוג אחת", כשהוא רק גנב שנסחף לתוך המרד באימפריה. לצד הסיפור שלו, שהוא יותר ברמת השטח והשוחות, ראינו איך מון מות'מה (ג'נבייב או'ריילי) ולות'אן רייל (סטלן סקארסגארד) מרימים את נס המרד ברמת הפוליטיקה הגלקטית. וכמו שראינו איך נראה המרד ברמת הפרט, ככה ראינו גם את האימפריה בשני קלוז-אפים: האחד של סיריל (קייל סולר), איש אבטחה וביון, והשני של דדרה (דניס גוף), קצינה בלשכה לביטחון האימפריה. כל אלה ממשיכים להיות דומיננטיים גם בעונה השנייה, שבעצם מספרת סיפור מפותל אחד: איך הפשעים של האימפריה בפלנטה שוחרת שלום בשם גורמן נשזרו בתמונה הגדולה של המרד ושל המשימה הגדולה מכל, קרי השגת התוכניות של כוכב המוות.
כלומר, זה הסיפור של העונה השנייה ברגע שהיא מוציאה מהסיסטם את ארבעת הפרקים הראשונים והלא-קשורים לכלום. את השניים הראשונים מעביר אנדור ביער עם קבוצת מורדי צעצוע שאין לה שום קשר להמשך הסדרה, ואם כבר מדברים על תת-עלילה מיותרת ותמוהה, אז זה עוד כלום בהשוואה לחתונה במשפחת מות'מה. המעמד הזה הוא בקלות אחד הרגעים הנלעגים בתולדות הפרנצ'ייז (ואני מזכיר לכם שהתחרות כוללת את הדיאלוגים ב"מתקפת המשובטים"). למה, הו למה, אורחי החתונה מסתובבים עם חבלים על הראש?
טוני גילרוי, היוצר של "אנדור" (וגם התסריטאי של "רוג אחת", וגם מי שביים את הצילומים-מחדש הרבים של הסרט), הביא ל"אנדור" חספוס שמעולם לא ראינו ב"מלחמת הכוכבים". זאת הייתה סדרת ריגול באווירת סייבר-פאנק שהפכה לקראת סוף העונה הראשונה גם לסדרת כלא, אז מה עכשיו חתונות ומה עכשיו חבורה שנראית כאילו היא לא התקבלה ל"רובין הוד". השליש הראשון של העונה כל כך רע, כך כך תלוש - יש קונפליקט של שני פרקים שמסתיים באבן-נייר-ומספריים, בחיי שאני לא ממציא - שזה נראה כמו הטרלה במקרה הטוב, והחלטה של דיסני לנסות כל מיני דברים כדי להרחיב את הדמוגרפיה במקרה הרע. לא יודע, לא אכפת לי, וגם לכם לא צריך להיות. פשוט תטוסו דרך ארבעת הפרקים הראשונים, כי בחמישי "אנדור" חוזרת בן רגע להיות הסדרה הבוגרת-אפלה שהיא הייתה, ולא מסתכלת לאחור.
אני לא אעשה כאן ספוילרים, אז רק כמה הערות. ראשית, סיריל ודדרה: העונה השנייה לא רק נכנסת עמוק לזוגיות המעניינת שלהם (לרבות היחסים עם אמו המסרסרת והכמעט יהודייה של סיריל שכיכבה כבר בעונה הראשונה), אלא שהצמד הזה מספק לעונה את הרגעים הכי חזקים שלה; אני אפילו חושב שגילרוי שאב השראה מסרט המופת "חיים של אחרים" ביצירת הקונפליקטים של סיריל. הערה שנייה: כפיצוי על השליש הראשון הרך עד ג'לטיניות מחכים כאן כמה מהרגעים הבאמת-באמת הכי בוגרים בהיסטוריה של "מלחמת הכוכבים". החל ב - סוף פאקינג סוף, ראיתם מה השנה? - נשיקה לסבית בלי כאילו ובלי אבל ובלי בערך, וכלה בדיכוי מרד אזרחי שרמת האלימות הגרפית בו היא כמעט חסרת תקדים במונחים דיסניים/סטאר-וורזיים. עניין שלישי: חובבי היסטוריה ימצאו אקסטרה-עניין בסיפורה של גורמן, שלא נעשה שום מאמץ להסתיר את היותה בתכלס צרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה. יש אפילו כובעי כמעט-ברט ושפה כמעט-אירופית. ועניין אחרון: הסדרה מציגה שוב ושוב את משוואת "לוחם החופש שלך, הטרוריסט שלי". זה עשוי ליפול כרגע קצת כבד על כתפיים ישראליות.
על הדרך עושה העונה הזו ניסויים מעניינים בגבולות המעטפת של מה שנראה סבבה במסגרת היקום של "מלחמת הכוכבים" ומה שלא, ולי היה נורא מעניין לקלוט עד כמה התגובה שלי אליהם נחרצת (נגיד, כדור דיסקו בסטאר וורז = לא סבבה. הצצה לשידור של מין תוכנית בוקר מטורללת שנראית כמו סרט של ג'ון ווטרס = סבבה להפתיע. תת-עלילה על סימום עצמי = כנ"ל. כתבת חדשות שמצולמת על ידי רחפן רובוטי = לא סבבה בכלל. זה העולם שלנו בעוד חמש שנים, לא לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה-רחוקה!). אגב, אולי האקספרימנטים האלה הם גם מה שעומד מאחורי קטסטרופת השליש הראשון, אבל שוב, למי אכפת.
קשה לתת ציון לסדרה שמתחילה נורא, ממשיכה אחלה ואין לך מושג איך מסתיימת, אז הציון למעלה משקף את כל הנ"ל. במילים, שבמקרה הזה יוצאות הרבה יותר מדויקות ממספרים: לגמרי שווה לשרוד את הקשה בשביל ההקלה.