בשבועות שבהם שומעים שוב ושוב ש"זה לא הזמן", "הכוכב הבא" (קשת 12) ניסתה לבדוק מתי זה כן. מלכתחילה היה ברור שכל עונה שתעלה כרגע תצטרך להוריד את סף החגיגיות למינימום - בלי ציון עשור לפורמט, ובלי קבלת פנים לשופט החדש עדן חסון - אבל אחרי שתוכננה להתחיל לפני שלושה שבועות, עוד בטרם מלאו 30 יום לפרוץ מלחמה, התברר שגם המינימום הזה עלול להיות יותר מדי. "הכוכב הבא", יאמר לזכותה, הרכינה ראש מול המחלוקת ולא הסתפקה בדחייה נקודתית של ערב הבכורה (שבו נפלו חיילים רבים בקרבות הראשונים בתוך עזה). למרות שמלכתחילה הבטיחה להיות פחות ריאליטי ויותר קבוצת תמיכה, היא שלחה את עצמה לחשיבה מחודשת על איך להתאים את עצמה למצב שלא מתאים לאף אחד.
המסקנות ברורות, וניכרות לעין: דגל ישראל הצטרף גם ללוגו הזה, התואר "מהדורה מיוחדת" התווסף לשם המותג, והפרומו לערב הפתיחה אמש סידר עוד תמלוגים ל"לצאת מדיכאון" של יגל אושרי, ההמנון הזמני של המלחמה. אבל למרות המאמץ להתיישר עם הרוח העצובה של התקופה, עונת העשור של "הכוכב הבא" היא עדיין (ושוב) "הכוכב הבא לאירוויזיון" - עם כל מה שנגזר מכך. מצד אחד אולי זו הסיבה העיקרית לתחושות שעלו לפני ותוך כדי הצפייה, כי זה לא סתם אסקפיזם אלא קפיצה קדימה בזמן לחודש מאי. מצד שני, תקדים אוקראינה (וטבלאות ההימורים) מלמד שלפחות כרגע, ישראל עוד עשויה לצאת עם גביע מהאסון שתקף אותה.
פרק הפתיחה של "הכוכב הבא לאירוויזיון", שנפתח עם מונולוג של אסי עזר ורותם סלע על הצורך בנחמה, הזכיר במידה רבה את בכורת עונת המלחמה של "ארץ נהדרת" כמה שבועות קודם לכן: מעט מאוד מהתוכן שעשה את המותג למה שהוא, ובעיקר טבילת אצבעות ראשונה במים. אין היכרות נרחבת עם המתמודדים, אין גרין רום, אין הפרעות מהיציע, אין קהל באולפן שיצביע בכל אודישן - אבל כן יש "קבוצת מיקוד" מסתורית, שכנראה הייתה נדיבה מאוד אם שניים מתוך ארבעת האודישנים הסתיימו עם ציון 97 ו-100 (שיא של כל הזמנים). וזו אולי הנקודה הכי חשובה, כי אף ערב בכורה אמיתי לא מסתכם בארבעה אודישנים בלבד. עם כ-50 דקות נטו של פרק, "הכוכב הבא" מנסה הפעם להיות הפוגה מהחדשות, לא אירוע פריים טיים.
גם השופטים, מצדם, התמסרו לאווירת קבוצת התמיכה והשאירו כל טיפת ביקורת בצד. את הקלישאות של "שרת את האמת שלך" ו"תדר", למרבה הצער, חלקם דווקא שמרו איתם. הם התעלפו משי טמינו, שהגיעה על מדים (לנינט, שכבר מרגישה חסרה בשולחן השופטים, זה עבד) וסיפרה על חברה שאיבדה ב-7 באוקטובר; הם התעלפו מליאן בירן, הנציגה התורנית של בוגרי "בית ספר למוסיקה", ששמרה על המחויבות של הפורמט להציג בכל פרק אודישנים לפחות קאבר אחד לדמי לובאטו (וקיבלה מחמאות מוגזמות להחריד, מ"זו הזוכה באירוויזיון" עד ל"את ברשימת מאה הזמרות הטובות בעולם" של איתי לוי); והם בעיקר התעלפו מעדן גולן, זאת עם ה-100 המדובר, שמיקומה בסוף פרק האודישנים הראשון ממשיך מסורת ארוכה של סימון זוכים פוטנציאליים.
למרות ששמרה על הליבה המסחרית-אירוויזיונית שלה, בכורת "הכוכב הבא" הייתה מעין ערב התרמה. לא לעמותה ספציפית, אלא למצב הרוח הירוד של הקהל: השופטים שרו את "מילה טובה" על רקע תמונות מהשבועות האחרונים, עדן חסון ביצע את אחד מלהיטיו בא-קפלה, ושירי מימון וקרן פלס נשלחו לצעדת משפחות החטופים - שם פגשו את שיר יעקב, שארבעה מבני משפחתה נחטפו לעזה, ושרו איתה. הירידה הזו לשטח עשתה לכולם טוב, אבל גם הדגישה את המלכוד שכל ריאליטי שיעלה בקרוב יתמודד איתו. כי אפשר לדבר ללב, אפשר להתחרות מהראש, והשילוב בין שניהם לא תמיד יהיה חלק כמו שמצפים ממנו. ובמקרה של "הכוכב הבא", שעון החול לסיום המלחמה מתקדם במקביל לשעון בחירת הנציג לאירוויזיון. רק לאחד מהם יש תאריך סיום ידוע מראש. אם תצליח לנווט בין שניהם, זו תהיה תמונת ניצחון הולמת לקראת העשור הבא של התחרות. הרבה יותר מכל דוז פואה במאלמו.
