הממדים אמנם שונים בתכלית, אבל פרשת ווטרגייט האמריקאית די מזכירה את פרשת הרפז המקומית: ברגע שמישהו מתחיל לדבר עליה, זה הזמן להתנתק מהשיחה. ההתרסקות המגושמת של נשיאות ריצ'רד ניקסון מורכבת מחומרים מצוינים לדרמה, רק שלאור כמות הדמויות, הפרטים וקווי העלילה - והעובדה שעברנו חצי מאה - כל עיבוד שלה למסך מרגיש כמו בחינת בגרות בהיסטוריה. עבור צופה הטלוויזיה שאיננו אמריקנולוג מושבע ומעלה, ועדיין מעניין אותו להבין עד הסוף את הסיפור שמוצג מולו, הסרטים והסדרות השונים דורשים תחקיר אינטרנטי לפני, אחרי ואפילו תוך כדי הצפייה. וזה הדבר האחרון שמישהו רוצה להידרש אליו בעודו צופה בסדרת סאטירה.
"שרברבי הבית הלבן" ("White House Plumbers"), המיני-סדרה בת חמשת הפרקים שזמינה מעתה אצל המפיצים הישראליים של HBO, בהחלט נחשבת לסאטירה. גם היא בעצמה שוכחת את זה לפעמים, אבל זו ההגדרה הרשמית שלה. היוצרים פיטר הייק ואלכס גרגורי, יחד עם הבמאי דיוויד מנדל, הם כולם בוגרי "ויפ" האדירה, השראה ברורה לסיבוב הטלוויזיוני הנוכחי של ווטרגייט. שקופית הפתיחה מכריזה על "עיבוד דרמטיים של עובדות ואירועים מסוימים", רגע לפני טוויסט לפאנץ' ה"פארגו"-אי: "אף שם לא שונה כדי להגן על חפים מפשע, כי כמעט כולם נמצאו אשמים".
"שרברבי הבית הלבן" נקראת על שם הצוות שהיה אמור להציל את נשיאותו של ניקסון, ובפועל עשה את ההפך. היא מתרחשת בימים שאחרי חשיפת המסמכים המהדהדת שהופיעה ב"העיתון" של ספילברג, קצת לפני האירועים שהוצגו לאחרונה ב"גזלייט" והרבה לפני ימי "פרוסט/ניקסון". המיני-סדרה מתמקדת בשני בלשי CIA ו-FBI בדימוס, הווארד האנט (וודי הרלסון, "בלש אמיתי") וגורדון לידי (ג'סטין ת'רו, "הנותרים"), ומלווה אותם משלב הדלפת מסמכי הפנטגון ההרסנית ועד ההסתבכות של כל המעורבים בפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית. האנט ולידי הם אנשים אמיתיים, כמו כל הדמויות המרכזיות בסדרה ועיקר העלילה שלה. הדיסקליימר שמופיע בכל פרק, כך נראה, נועד כדי להגן עליה משפטית ברגעים שבהם היא מרשה לעצמה לזלוג למחוזות הקונספירציה. וכשמדובר בפרשת ווטרגייט וכל הנגזרות שלה, קונספירציה איננה מילה גסה.
קשה עד בלתי אפשרי לתקצר את האירועים בעלילת "שרברבי הבית הלבן" - כאמור, תתכוננו נפשית לתחקיר אינטרנטי מקיף - אבל ניתן לסכם אותם ככה: זווית נוספת לאחת הפרשות שהכי הסעירו את ארצות הברית, כשכמה אמריקאים פשוט התנהלו כמו ישראלים. השכונה, הרשלנות והכאוס הם שיטת הפעולה של השרברבים (למה שרברבים? כי הם מטפלים בדליפות), גם בסדרה וגם במציאות. התנהגות "פולישוק" קלאסית, זו שצופי "ויפ" מכירים היטב, רק עם כובד ראש ומבצעים מורכבים ברמת "אושן 11". כמו לשלוח את כוכבי "גולסטאר" למשימת ביון חשאית. ולמרות קאסט שמתהדר בלינה הידי ("משחקי הכס"), ג'ודי גריר ("ריבוט"), פ. מארי אברהם ("הלוטוס הלבן"), קירנן שיפקה ("מד מן") ורבים רבים אחרים, זהו המופע של הרלסון ות'רו, ששוב מתגלים בתור ליהוקים מושלמים.
בזכות הכתיבה השנונה והמשחק של ת'רו והרלסון (שדומה כאן יותר מתמיד למאור כהן), "שרברבי הבית הלבן" מהנה גם כשהיא מתמהמהת. והיא אכן מתמהמהת - הרבה זמן קלישאת ה"היו יכולים לסכם את זה בסרט" לא הייתה נכונה כל כך. רוב ההנאה מגיע כשהסדרה מאמצת את הסאטירה שבבסיסה, וזאת למרות שהיא מתקשה להתמסר אליה: הצחוק צץ בקצוות, מהקומפוזיציות של פריימים מסוימים, דרך העיצוב האומנותי ועד הרגעים הזניחים ביותר בעלילה. כי הסדרה מגחיכה בעיקר את הדמויות שבה, לא את האירוע. מצבור העלילות המסחרר בהחלט שווה את הסבלנות בשביל רגעים כמו "ג'סטין ת'רו משמיע בגאווה נאומים מוקלטים של היטלר", אבל קשה לומר שהפיינשמקריות של HBO נוכחת במלואה. מצד אחד כל הנוגעים בדבר משחקים אותה ברגע האמת, כשחבורת השרברבים סוף סוף פורצת לווטרגייט. מצד שני, חבל שקצת כמוהם (בוגרי שלושה ניסיונות פריצה כושלים), לוקח להם יותר מדי זמן להבין איך לעשות את זה.