יש משהו מאוד הולם בכך שהשורות החזקות ביותר בעונת השערוריות הגדולות של "הכתר" מגיעות מפיו של מי שיתברר, בדיעבד, כאדם השערורייתי ביותר במשפחת המלוכה הבריטית. זה שהפרשות שנקשרו לאחרונה בשמו גורמות ל"מלחמת הוולשים" של צ'ארלס ודיאנה להיראות כמו עלילת צד ב"בוזגלוס". "זה מה שאנחנו עושים במשפחה הזאת, משמידים את כל מי ששונה", אומר הנסיך אנדרו לאימו המלכה בקשר לגרושתו לעתיד, שרה פרגוסון, שסיפקה בזמנו לצהובוני הממלכה מעדן משובח בצורת פפראצי של המאהב שלה מוצץ את אצבעות רגליה.
הנסיך מתבאס על ההשפלה, אבל מתקשה להאשים את אשתו. הוא מאשים את עצמו ואת בני משפחתו, שבתחילה נהנו לחשוב על פרגוסון כעל "משב רוח רענן", כפי שאומרת המלכה. "קודם אנחנו אומרים לעצמנו כמה טובים הם יהיו למערכת. יגרמו לנו להיראות מודרניים יותר, נורמליים יותר, אנושיים יותר. ואז אנחנו לומדים שוב את אותו לקח - שלאף אחד בעל אופי, מקוריות, שנינות ואור, אין מקום במערכת הזאת". מייגן, את איתנו?
הדיאלוג המעולה הזה מופיע בפרק הרביעי בעונה החמישית של "הכתר", שמבחינות רבות הוא הפרק הטוב ביותר בעונה טובה מאוד, המתמקדת בשנות התשעים האומללות למדי שעברו על הארמון, עם ההתפרקות הממושכת, המכוערת והפומבית של האגדה הרומנטית על צ'ארלס ודיאנה. השטיק של הסדרה ("דרמטיזציה בדיונית של אירועים אמיתיים" כפי שמכריז הדיסקליימר, שמופיע לראשונה בעונה זו) ברור בשלב זה: היא מייצרת תנועה דו-כיוונית מתמדת מהכלל אל הפרט, מהמקרו למיקרו, תוך טוויית מרקם עדין יותר ופחות של השתקפויות וסמלים.
"הכתר" נמצאת בשיאה דווקא כשהיא מכירה ישירות במהלכים האלה, כשלדוגמה המלכה אליזבת' מתייחסת בעצב למטאפורות הברורות בשריפה שפרצה בטירת וינדזור או בהתיישנות הבלתי נמנעת של היאכטה המלכותית, וכשהפרק על הריאיון השערורייתי של הנסיכה דיאנה עוסק גם במעמדה של ה-BBC בתרבות הבריטית – אבל מצליחה גם לטוות תשתית סמויה ומורכבת יותר, שקושרת בין שלל הגיבורות הטרגיות של הארמון, מאחות המלכה מרגרט, דרך בתה אן ועד כלתה דיאנה.
האחרונה היא הכוכבת הבלתי נמנעת של העונה, בגילומה של אליזבת' דביקי, שמבעד למנייריזם קל משרטטת דיאנה אינטליגנטית ונוגעת ללב. דומיניק ווסט מביא איכויות מקנולטיות (תענוג מובטח לצופי "הסמויה") בוהקות ופוטוגניות לדמותו המושמצת של הנסיך צ'ארלס, או בשלב זה יש לומר - המלך צ'ארלס השני. המלך החדש אולי ישמח לשמוע ש"הכתר" מעניקה לו חסד בלתי צפוי, הודות למורכבות העמוקה לה זוכות כל הדמויות בסדרה - והוא במיוחד.
רוחב היריעה השאפתני של הסדרה מוכיח שוב ושוב שהסבלנות משתלמת, והפרס עליה הוא מארז מפנק של רגשות סותרים: בעוד ההיקסמות מדיאנה רק גוברת, דווקא סיפור האהבה של צ'ארלס וקמילה זוהר באור מיוחד, עד שאפילו "שיחת הטמפון", לכאורה מהפרשות המביכות בהיסטוריה, הופכת לרגע חמוד ומחמם לב שגורם לנו להסתכל קצת אחרת על מלך ומלכת אנגליה הנכנסים.
אבל המבט החודר מכולם שמור לאחת. זו משימה כמעט בלתי אפשרית להתעלות על אוליביה קולמן במשהו, ואימלדה סטונטון מצליחה. העונה החמישית של "הכתר" מציגה את המלכה אליזבת' זצ"ל באחת התקופות הקשות והמאתגרות ביותר של שלטונה, אם לא הקשה והמאתגרת ביותר. הכתיבה של פיטר מורגן והמשחק של סטונטון מהווים יופי של הספד אלטרנטיבי. כזה שמנסח בביקורתיות בריאה ואמפתיה רגישה את הקונפליקטים האינהרנטיים בדמותה המרתקת של אליזבת', את השנינות, החוכמה והחום, לצד הניתוק, הפסיביות והארכאיות.
בדיונית או לא, בלב ה"דרמטיזציה של אירועים אמיתיים" שהיא "הכתר" נמצאת פשוט דרמה איכותית ואפקטיבית, וזו נוכחת במיוחד בעונה החמישית. העובדה שכל פרק מלווה בחיפוש גוגל קדחתני היא בונוס משמעותי, אבל לסדרה יש זכות קיום גם בלעדיה, ולנטפליקס יש זכות קיום בזכותה. אה, ושאוט-אאוט לסלים דאו המקומי והמושלם בתפקיד מוחמד אל פאיד. אחלה אליזבת' והכול, אבל בסוף כולנו פרובינציאלים.