חבל שאף אחד לא ביטל את "מבטלים את דאגלס"

עובר איזה פרק וחצי עד שמבינים ש"מבטלים את דאגלס" ("Douglas is Cancelled") היא בכלל - או לפחות אמורה להיות - פרודיה. הדרמה הקומית הבריטית, שנחתה ב-yes ,HOT ופרטנר TV שבועות ספורים אחרי ששודרה לראשונה ברשת ITV, היא משל גרוטסקי על תרבות הביטול שכל הגרוטסקה שלו היא ככל הנראה מלאכותית. אלמלא מי שעומד מאחוריה היה היוצר סטיבן מופאט ("שרלוק"), אפשר היה לחשוב שהיא סתם חסרת מודעות וגרועה להחריד. 

אבל למרות ההשקעה מאחורי "מבטלים את דאגלס", היא עדיין גרועה מאוד. דאגלס (יו בונוויל, "אחוזת דאונטון") הוא מגיש חדשות מוערך שמופיע מדי יום לצד מדליין (קארן גילאן, "שומרי הגלקסיה"), עיתונאית צעירה ממנו. כשציוץ שמאיר אותו באור בעייתי מופץ ברשת, דאגלס נאלץ לצאת לקרב על עתיד הקריירה שלו - והסדרה של מופאט יוצאת לקרב נגד תרבות הביטול, העיתונות המודרנית ומערכות יחסים מקצועיות-רעילות. אי אפשר לפספס את הדמיון לסדרה אחרת שנפתחה בערך מאותה נקודת מוצא, רק ש"מבטלים את דאגלס" מציאותית הרבה יותר מ"תוכנית הבוקר" האמריקאית. משום מה, היא גם הרבה פחות אמינה ממנה.

זרעי הסערה סביב דאגלס מבוססים על ציוץ בודד, של אדם שנחרד מבדיחה שאמר באירוע פרטי, בלי שום הוכחה או פירוט על התוכן שלה. מתברר שביקום של "מבטלים את דאגלס" זו עילה למלחמת עולם - רק שקשה להבין עד הסוף אם מופאט באמת חושב שלמישהו באמת אכפת מכזה עניין. אחת הסיבות לבלבול הזה היא שהסדרה כולה מורכבת מקליקבייטים, רמזים שמונעים מאיתנו להבין איפה הדברים עובדים במשך זמן רב. והיא גם מורכבת מסיסמאות שאפשר לקוות שנכתבו בהומור עצמי, כמו "אנחנו עיתונאים, אנחנו אף פעם לא נמצאים שם. הבעת דעות על דברים שלא היינו עדים להם היא כל מטרת הקיום שלנו". הגרוטסקה נמשכת ונמשכת, למשל כשהבוס לא מזהה את הנהג שלו מזה שמונה שנים, אך הצופים לא מרוויחים כלום. וסליחה על הבררנות, בטח מול סדרה בריטית די מהודקת של ארבעה פרקים קצרים, אבל היא הייתה יכולה לוותר לפחות על אחד מהם. ובקלות. חבל שאף אחד לא אכף על הסדרה הזאת את תרבות הביטול.