בשנת 2015 עלתה למסך עונתה הראשונה של הדרמה התקופתית "וולף הול", עיבוד בן שישה פרקים לרומנים של הילרי מנטל, "וולף הול" ו"הביאו את הגופות". כמו הרומנים, הסדרה מבוססת על סיפור חייו האמיתי של תומאס קרומוול, שנחשב לאחת הדמויות הפוליטיות הבולטות ביותר באנגליה בתקופת מלכותו של הנרי השמיני. עונתה הראשונה, שעקבה אחר עלייתו המהירה של קרומוול למעמד בכיר בחצר המלך, התקבלה בביקורות חיוביות בזמנו ואף רשמה לא פחות משמונה מועמדויות לפרס האמי ושלוש מועמדויות לגלובוס הזהב (שבאחת מהן היא אף זכתה - הפרס למיני-סדרה הטובה ביותר).
עשר שנים חלפו מאז, ורק עכשיו הגיעה למסך עונתה השנייה של "וולף הול" ("Wolf Hall 2: The Mirror and The Light") - ששת פרקיה יצאו מעבר לים בנובמבר, והשבוע נחתו ב-yes (יחד עם פרקי העונה הראשונה, לטובת המעוניינים להשלים/להיזכר). מיותר לציין שזה זמן המתנה שאינו סביר אפילו לא בסטנדרטים של ישראל, אז על אחת כמה וכמה מחוצה לה. הצופים שאהבו את הסדרה בעת שידורה נדרשו לגלות סבלנות בלתי נגמרת, אבל זה לא הסיבוך היחיד שיצר העיכוב הזה: הפקת הסדרה נאלצה להתמודד עם ההתבגרות המשמעותית - והטבעית - של השחקנים (להוציא את תומאס ברודי-סאנגסטר, שאיכשהוא עדיין נראה בן 15); עם עזיבתו של טום הולנד, שגילם את בנו של קרומוול בעונה הראשונה והפך לכוכב על בעשור החולף (מחליף אותו השחקן צ'ארלי רואו); ועם מותו של ברנרד היל, שגילם את דוכס נורפוק (את דמותו מגלם כעת טימותי ספול). למרבה הצער, גם הסופרת הילרי מנטל כבר לא בין החיים, ולא תזכה לראות את העיבוד הטלוויזיוני של הרומן האחרון בסדרה המצליחה שכתבה.
מלבד שתי ההחלפות הבולטות הללו שצוינו כאן, דמויות נוספות אחרות מגולמות כעת על ידי שחקנים אחרים מאלה שגילמו אותן בעונה הראשונה. זה יוצר, מן הסתם, מידה מסוימת של בלבול, בטח בסדרה מרובת דמויות כמו זו. וכמובן שהתבגרות השחקנים (אלה שנשארו בתפקידם) פוגמת גם היא באמינות, במיוחד כי העונה השנייה מתחילה בדיוק מאותה נקודה בסיפור שבה הסתיימה הראשונה. אבל ייאמר לזכותה של העונה השנייה של "וולף הול": למרות כל זאת, היא מצליחה לספק טלוויזיה טובה, והיא לא יורדת ברמתה מהעונה הקודמת.
משונה לייחס את המילה "ספוילרים" לסדרה שמבוססת על אירועים היסטוריים אמיתיים, ובכל זאת, שלא תגידו שלא אמרנו. העונה הראשונה של "וולף הול", כאמור, עקבה אחר הטיפוס של קרומוול במעלה הסולם המעמדי, ועברה בכמה תחנות מרכזיות בחייו: פיטוריו של המנטור האהוב שלו, הקרדינל וולזי (ובהמשך, גם מותו); ההתקרבות להנרי השמיני ונישואיו של זה לאן בולין; ובסופו של דבר, כישלונה של זו ללדת בן - מה שהביא את הנרי להחלטה להוציאה להורג באשמת בגידה, במטרה להינשא לג'יין סימור. העונה השנייה נפתחת באותה סצינה מזעזעת המציגה את עריפת ראשה של אן בולין (קלייר פוי), וממשיכה לאירועי השעה הבאים.
ויש הרבה כאלה. הנרי השמיני (דמיאן לואיס) נישא לג'יין סימור (קייט פיליפס), ומחכה בציפייה לבן זכר. תומאס קרומוול, גיבור הסדרה בגילומו של מארק ריילנס, הוא כעת בעל התואר "הלורד שומר החותם", אחד מעשירי אנגליה, עדיין רווק (מבוקש, יש לומר), ואחד מהאנשים הקרובים ביותר למלך. בעונה השנייה הוא מנסה לנווט את אנגליה דרך השינויים הדתיים הגדולים של התקופה, כולל התמודדות עם ההתנגדות לרפורמציה הפרוטסטנטית, וכן נתקל בניסיונות של אויביו הפוליטיים להפילו. ברמה האישית יותר, קרומוול מפתח מערכת יחסים מעניינת עם ליידי מרי, בתו של המלך (בגילומה של לילית לסר), מתמודד עם הלחץ שמופעל עליו להינשא, וגם ממשיך להיזכר בדמותו האהובה של הקרדינל (ג'ונתן פרייס, שמופיע כרוח רפאים בסצינות רבות בעונה). בשל קוצר היריעה לא נמשיך כאן בפירוט, אבל אפשר לומר כך: בעוד העונה הראשונה הציגה את עלייתו של קרומוול - מי שמכיר את ההיסטוריה כבר יודע שהעונה השנייה תציג, בסופו של דבר, את נפילתו.
אחד הנכסים הכי טובים שיש ל"וולף הול" הוא קאסט השחקנים שלה - ואלה עושים את עבודתם נאמנה גם בעונה הנוכחית, בראשם ריילנס בתפקיד הראשי. וזה לא קל, בהתחשב במאפיינים של הדמות שלו. בעוד שהמלך הוא דמות הבעתית יותר, ישירה יותר, מפלצתית יותר - דמותו של תומאס קרומוול הייתה ועודנה דמות מעט מעורפלת. רגשותיו לא תמיד ברורים, בין אם כטקטיקה אסטרטגית או כמנגנון הדחקה אישי. למרות החידתיות שביסוד הדמות הזו, ריילנס מצליח להפוך אותה לכזו שמרתק להיצמד אליה כצופים.
קרומוול תמיד נמצא על התפר שבין רע לטוב, בין מחושב לאנושי, בין מעורר אימה למעורר הזדהות. הוא נקרע בין הרצון לשמור על ערכיו המוסריים לבין הצורך להפעיל אלימות, צורך שמקורו בתאוות השליטה האכזרית של המלך שאותו הוא משרת. ולמרות הידרדרותו המוסרית של קרומוול, אי אפשר לשנוא אותו, וזה מה שהופך אותו לדמות מוצלחת. אחת הסצינות היפות ביותר בעונה הזו הייתה דווקא סצינה רגשית במיוחד - הסצינה שבה הוא מתפרק בבכי לאחר מפגש סוער עם בתו הנזירה של וולזי המנוח. סצינות כאלה מאפשרות לראות מעבר לתומאס קרומוול האישיות, ומאפשרות לראות את תומאס האיש.
מעבר לכך - והמשפטים הבאים, יש לציין, מיועדת בעיקר למי שלא צפה גם בעונה הראשונה - "וולף הול" היא סדרה שעסוקה יותר במהלכים פוליטיים, תככים ומניפולציות, מאשר שהיא עסוקה ברגש ובנשמה. לכן, מי מכם שאוהב דרמות תקופתיות מהז'אנר הרומנטי לא ימצא בה את מבוקשו. זה גם בהחלט לא אסקפיזם: בשל ריבוי ההתרחשויות ומורכבותן, "וולף הול" דורשת ריכוז ומחשבה, שלא לומר ניהול תרשימים. ובכל זאת, מי שמעוניין לראות המחזה מושקעת במיוחד של אחד הסיפורים הכי מעניינים בהיסטוריה של מלכות אנגליה - בהחלט ייצא ממנה מרוצה. ואם אתם נמנים על הצופים הוותיקים שתוהים אם לחזור למנה שנייה, אז עבורכם נסכם את זה כך: כן, שווה לצפות גם בעונה הנוכחית.