אל המשחקים האולימפיים בטוקיו לפני שלוש שנים, סימון ביילס הגיעה כמתעמלת הטובה ביותר בהיסטוריה. אל אולימפיאדת פריז שיוצאת תכף לדרך, היא כבר מגיעה בתור המתעמלת החשובה בהיסטוריה. זה לא קורה בזכות עוד מדליית זהב שהיא זכתה בה בקרב-רב או על אחד המכשירים, וגם לא בגלל עוד תרגיל ייחודי באוויר עם בורג נוסף ועוד חצי סיבוב ברמת קושי שאף מתעמלת אחרת בעולם לא מסוגלת לחקות. זה קורה בגלל שהיא נשברה על הבמה הגדולה ביותר בעולם, ואז גם הצליחה לחזור. זה קורה כי ביילס היא לא רק מודל של שלמות ספורטיבית שלוקחת את היכולת האנושית אל הקצה, אלא גם מודל לחיקוי בתור האישה שהיא. לוחמת ופגיעה, שרירית ורגישה, רק מטר ו-40 אבל קופצת הכי גבוה שאפשר. סימפוניה של ניגודים שחיים יחדיו בתור דמות אנושית ועגולה להפליא. מלכת השפל והגאות.
בעולם הספורט, פציעות שמסיימות קריירה הוא דבר מוכר. זה יכול להיות האכילס שנקרע או הברכיים שקורסות, ואף אחד לא שואל יותר מדי שאלות. הגוף הוא הכלי של הספורטאי ואם הוא מתקלקל, האדם לא יכול לתפקד. זה מובן. אבל מה שביילס חוותה היא פציעה מסוג אחר, כזאת שהייתה מושתקת ואסורה בספורט התחרותי. ודאי בספורט האולימפי האינדיבידואלי. אי אפשר לראות אותה וגם לא להבין, בטח לא במבט על מישהי שנראית במצב גופני מושלם אבל לא מסוגלת לתפקד. ודאי בעידן הרשתות החברתיות, שבו לכל אחד יש דעה מאוד נחרצת עליה והרעש אינסופי. ביילס חוותה קריסה מנטלית שם בטוקיו, אבל במקום לברוח ממנה, לזייף תירוצים כאילו יש לה קלקול קיבה או שפעת - זוכרים את הקריסה של רונאלדו הברזילאי בגמר מונדיאל 1998? - ולחייך שהכל בסדר, היא לא עושה הצגות ולא מתחבאת. ביילס מביטה להתקף החרדה בלבן של העיניים, ועכשיו היא גם מאפשרת לכולם להסתכל.
זה מה שקורה ב"סימון ביילס צומחת מהקרקע" ("Simone Biles Rising"), מיני-סדרה ששני פרקיה הראשונים עלו בנטפליקס - ואם מישהו צריך היה סיבה נוספת להעריץ את האישה הכל כך מיוחדת הזאת, הנה היא באה בתזמון נהדר להיכנס לרוח האולימפית. ביילס מכניסה את המצלמה לרגעים האינטימיים ביותר שלה, יחד עם מה שעבר לה בראש באותן דקות מנותקות, וגם בשעות שלאחר מכן עם הבכי, התסכול והבדידות הנוראית. אפשר לדבר בלי סוף על בדידותו של הספורטאי האולימפי, שמתאמן יום-יום כל חייו על מנת להגיע לתחרות בכושר שיאו, אבל כשרואים את זה ככה, כמו שביילס מאפשרת, גם ניתן להבין. על אחת כמה וכמה באולימפיאדת טוקיו שהתקיימה לצד הקורונה, בלי קהל ובלי המשפחות של הספורטאים שנשארו בבית. ביילס, בתחרות ראשונה בחייה בלי ההורים שלה ביציע, נקלעה לסערה המושלמת והייתה לבד בלב ים.
מנקודת השפל הזאת ביילס מאפשרת למצלמה להתלוות אליה אל השיקום שלקחה על עצמה מאז, ספורטיבית ואישית. צעד אחר צעד, כמו אדם שלומד ללכת מחדש, היא למדה לקפוץ מחדש. לסמוך על הגוף שלה שוב. במשך למעלה משנה היא הגיע לאולם ההתעמלות רק בשביל לקפוץ על הטרמפולינה. בלי שום תרגילים ובלי שום אלמנטים. פשוט לקפוץ כמו ילדה קטנה בג'ימבורי, לחזור לחייך ולצבור שוב את האמונה בעצמה ובגוף שלה, שהיה אבוד שם בטוקיו, מנותק מהמוח שלה.
זה מרתק, ו"צומחת מהקרקע", מעבר להיותה מסמך ספורטיבי חשוף, היא יצירה אנושית שכל אדם, ודאי נערות צעירות, צריכות לראות, כולל עיסוק בסוגיות חשובות כמו אידיאל היופי, צבע השיער המקורזל ועוד. האינטימיות הזאת של ביילס עם המצלמה ועם הבמאית קייטי וולש, שנכנסת אל החדרים האפלים ביותר שלה לרבות התייחסות אל פרשיית לארי נאסר (רופא הנבחרת שהורשע בתקיפה מינית של מתעמלות), וגם בבית הוריה ועם בעלה (שחקן הפוטבול ג'ונתן אוונס) - לא מגיעה כך סתם. השתיים עבדו בעבר בסדרה דוקומנטרית שביימה וולש על ביילס ב-2021, "סימון נגד עצמה". ביילס סומכת עליה וזה מאוד ניכר בשקט שהיא מקרינה כאן.
עבור נטפליקס מדובר בפיצוח, וגם עבור הקהל שעבורו פריז היא במידה רבה אולימפיאדת הנטפליקס הראשונה. נכון ששירות הסטרימינג היה קיים גם קודם, אבל רק בשנים האחרונות הוא אימץ את עולם הספורט אליו עם סדרות שמביאות את מאחורי הקלעים של הליגות, הטורנירים ואירועי הענק, כמו שהיה עם "הקפטנים" לפני ואחרי המונדיאל. וגם עכשיו, מי שיעקוב אחרי "ספרינט" למשל יכיר את אצניות ואצני ה-100 מטר מקרוב מאוד, ויחסיר נשימה כאשר סימון ביילס תרוץ אל עבר סוס הקפיצות בפריז ותעלה לאוויר.