סקסשן, אובסשן, שתי מילים דומות בסך הכל. אבל בעוד ש"יורשים" הוכיחה בשבוע שעבר שהיא מתכננת לשמור על תואר הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה בחודש וחצי שנותרו לה - "אובססיה" ("Obsession") עשויה גם היא להיכנס לספרי ההיסטוריה, פשוט מהסיבה ההפוכה. ארבעה פרקים בלבד יש למיני-סדרה הבריטית הזאת, שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע האחרון, וכולם באורך של 30-40 דקות. אפשר לצפות בהם ברצף תוך ערב אחד, כמו בסרט. או כמו בסיוט.
"אובססיה", המבוססת על הספר "Damage" שכבר עובד לפני שלושה עשורים לסרט עם ג'רמי איירונס וז'ולייט בינוש, משתייכת לז'אנר המותחן האירוטי - תחום שנטפליקס מצטיינת בו בשנים האחרונות, אם ב"מצטיינת" הכוונה להפך הגמור. הצופים אכן באים בהמוניהם, כי בכל זאת מדובר בארוטיקה, אבל הם כנראה תמימי דעים בנוגע לחוסר האיכות. מי שצופה בסדרות האלה כבר למוד קרבות של "חמישים גוונים של אפור" ו"סקס/לייף", ויודע שהסיכוי שייתקל באיבר מין זכרי גבוה בהרבה מהסיכוי שיהיה פה איזשהו פיתוח דמות. במובן הזה, "אובססיה" היא ממש תלמידה מצטיינת בבית הספר למדעי הכלום: היא כל כך פתטית, סתומה ומלאת פאתוס שנדמה כאילו היא מתנהלת ביקום מקביל, שאפילו ממד שלישי אין בו.
העלילה, אם למישהו בכלל אכפת ממנה, היא כזו שכולם יכולים להזדהות איתה - גבר נשוי שיש לו הכל בחיים מתחיל לנהל רומן סודי וקינקי עם הארוסה של בנו. למה שהוא יעשה את זה, למה דווקא איתה, למה מגיע לנו העונש הזה? אלה רק חלק מהשאלות ש"אובססיה" מציפה, ואל תצפו לקבל ממנה איזשהן תשובות. הסדרה הזאת, שאפילו התואר "סדרה" מרגיש גדול עליה, כל כך נחושה להיות מחרמנת ונועזת שהיא פשוט מתחילה מהאמצע. אפס מאמצים מושקעים בניסיון להסביר לנו למה אבא גנרי (ריצ'רד ארמיטאג', שועל קרבות ותיק של הריק הנטפליקסי בזכות "אדם זר" ו"תישאר קרוב" מבית הרלן קובן) מתאהב בפאם פאטאל גנרית (צ'ארלי מרפי, "עמק האושר", "פיקי בליינדרז"), כשכל הזמן הזה הם כבר מודעים לקשר ביניהם. הדבר היחיד שגורם לזה להיראות סביר הוא התפניות המופרכות האחרות שמחכות בהמשך הדרך.
בעודה לא מדלגת על שום קלישאה - דמות לא זמינה בטלפון? אה, כמובן, נשאיר לה הודעה קולית כמו בשנת 2023 - "אובססיה" לא מפספסת אף הזדמנות לפספס את ההזדמנויות שלה. כמה שמות לא רעים בכלל, בהם אינדירה וארמה מ"משחקי הכס", חוזרים לימיהם בקורס "משחק באמצעות מבטים מוגזמים בלבד", וזה עוד לפני שנטפלים לעיסוק השטחי של הסדרה בעולמות ה-BDSM ומשחקי השליטה. אולי הם אלגוריה ליחסים של נטפליקס עם המנויים שלה, ובישראל בפרט. קשה מאוד לצפות ב"אובססיה" ולא להיגרר לאיזורי האשמת הקורבן, הן מבחינת בשורות האיוב שנוחתות על הגיבורים והם מבחינת הצופים שמקבלים בידיים פתוחות (כי כבר ברור שמדובר בלהיט) תוכן נחות כל כך. אם מבחינתם סצינת משגל עם כרית נוי היא חלק סביר ממותחן, ולא הרגע הקומי הטוב של השנה, יש בינינו פער שלא ניתן לגשר עליו.