למרות שעל פי כל המדדים שלוש שנים הן יותר מחצי שנה, המקרה של "משחק הדיונון" (Squid Game) מוכיח אחרת: 39 חודשים חלפו בין העונה הראשונה לשנייה של סדרת הלהיט הקוריאנית, הנצפית ביותר בתולדות נטפליקס, ובחסות פורמט שבו 455 מתוך 456 מגיבורי הסדרה מצאו את מותם, לצופים לא היה הרבה מידע לזכור. לעומת המקרה ההוא, הפעם חיכו בהפקה שישה חודשים בלבד בין העונה השנייה לזו השלישית, החדשה והאחרונה. אבל ברוח פרשני האולפנים בימי מלחמה, לסמיכות הכרונולוגית הזאת אין שום טעם בלי רגל מסיימת של עלילה.
למעשה, ההתייחסות לעונה החדשה של "משחק הדיונון" כאל עונה שלמה היא פיקציה לא פחות מאחרון משחקי ה"דג מלוח" הרצחניים. העונות השנייה והשלישית צולמו ברצף, הושלמו בסמוך, ופשוט פוצלו משיקולים מסחריים. במקום עונת סנדוויץ' בת שבעה פרקים ועונת סיום בת שישה, יותר פשוט להגדיר את העונה השנייה של הסדרה כבעלת 13 פרקים שיצאו לאור בשתי פעימות - ושללא ספק היו מרוויחים מאיחוד כתובות, וגם מקיצוץ שומן מיותר. כי בתוצרת הנוכחית שלה, "משחק הדיונון" משלמת את מחיר ה"פוס משחק": בעוד שעם הפער של השנים אפשר היה להסתדר, כי הסדרה הציגה אתחול כמעט מוחלט של הדמויות והמשחק, הפעם קשה עד בלתי אפשרי למצוא את הידיים והרגליים בה.
למזלם של צופי "משחק הדיונון", נתון אחד תמיד נותר קבוע: שחקן 456 סונג ג'י-הון (לי יונג-ג'ה) ישרוד את המשחק עד סופו כי אחרת אין תוחלת לסדרה. לכן אין באמת ספוילר גדול בתגלית שהוא יצא בחיים מניסיון ההפיכה של העונה הקודמת, כנ"ל לגבי שלושת המשחקים החדשים שנחשפים העונה - חלקם מרהיבים באכזריותם וביופיים, כולל קאמבק לבובה המזוהה עם הסדרה והשקתו של חבר חדש. שני מרכיבים נוספים שחשוב לציין בנוגע לעונה הזאת הוא שובם של האח"מים המגוחכים עם הדיאלוגים הבלתי סבירים באנגלית, וכן התנקזות של מספר קווי עלילה הנוגעים להורות, כשבכל אחד מהם גם הסאבטקסט נרצח באכזריות.
ובהמשך לעונות הקודמות, "משחק הדיונון" עדיין מתעסקת הרבה - ובעיקר יותר מדי - במאבקים מאחורי הקלעים ובהתרחשויות דרמטיות מחוץ לאי. שתי העלילות האלה יכולות להתחרות ביניהן על התואר מי מבזבזת הכי הרבה זמן לצופים. כי בסופו של דבר הפוקוס של "משחק הדיונון" היה ונותר הריאליטי הבדיוני, והקהל שוב נאלץ להשלים אותו עם גיבור שפוגש פעם אחר פעם את המוות, וניצל ממנו לא רק בחסדי היוצר הואנג דונג-יוק אלא גם מתוך אינטרס אישי של קברניטי המשחק. השחקנים האחרים, כאמור, לא היו מספיק זכירים מהעונה הקודמת ולכן קשה להתעניין בהם במיוחד. כל מה שנותר זה מלודרמה וקונספירציה. ואם בעונה שעברה עוד נדמה היה שההתקדמות היחסית איטית של "משחק הדיונון" הייתה עדות לאחריות ומידתיות, הפעם מתברר שהיא פשוט קפצה מעל הפופיק והתרסקה על הפרצוף. הטעות הגורלית של פיצול העונות מרוקנת את שתיהן מעוקץ, וללא ספק תיזכר לה בספרי ההיסטוריה הטלוויזיוניים כהחלטה שעלתה ביוקר. זה לא ימנע מההמונים לנהור אליה בכמויות עם מתן האור הירוק, אבל זה בהחלט יפגע בה ברגע שהרמזור יתחלף לאדום, ולכולם יהיה זמן לתהות מה היא באמת ניסתה לעשות פה.
