עד לא מאוד מזמן (כלומר לפני ספירת "יורשים"), חובבי סדרות הטלוויזיה נחלקו לשניים - מי שנשבעו בשם המשפחות סטארק ולאניסטר וידעו לנתח כל רפליקה ב"משחקי הכס", לבין מי שהתייחסו אליה בביטול, כאל סדרה של דרקונים וציצים, ולא בהכרח בסדר הזה. כל ניסיון לשכנע את המלגלגים שמדובר באתוס מורכב עם רבדים אינטלקטואליים והשראה שייקספירית נשמע אמין בערך כמו האמירה המפורסמת על מי שרכשו פלייבוי (פעם היה מגזין כזה) בשביל המאמרים. והאמת היא שבסתר ליבם, גם המעריצים המושבעים יודו שעם כל הכבוד לקרבות על כס הברזל (ולמי אכפת בכלל מי ניצח בסוף), אין כמו הריגוש של דרקון יורק אש של המסך. דרקאריס!
אל הסנטימנט הילדותי-בקטע-טוב הזה מתחברת גם הסדרה "מונרך: מורשת של מפלצות" ("Monarch: Legacy of Monsters") של אפל TV פלוס, שמחזירה לחיים את היקום הקולנועי הדי זניח של אולפני לג'נדרי ואת ארגון הצללים מונרך, שתפקידו לאתר מפלצות דוגמת גודזילה וקינג קונג ולמנוע מהן להחריב את האנושות. אם זה המקום שבו אתם חושבים לנטוש, כי למי יש כוח לעוד סדרת מלחמות, אסונות ובטח לא למפלצות, אחרי שקיבלנו הדגמה כואבת למה מפלצות מסוג אדם מסוגלות לעשות, חכו רק עוד רגע אחד. על גבולות הגזרה הרכים של "מונרך" אפשר ללמוד כבר מכך שהיא מוגדרת לגילי 12 פלוס. הכי קרובה לסדרה לכל המשפחה, ובמילים אחרות בלי אלימות גרפית בטריגרים ובעוצמות שהנפש הישראלית פשוט לא מסוגלת להכיל כיום.
סיפור המסגרת אומנם טראומתי עם פלאשבק לאירוע אסוני, שבמסגרתו המפלצת גודזילה מחרבת את סן פרנסיסקו וגם שולחת אוטובוס ילדים אל התהום. אבל מהר מאוד יוצרי הסדרה כריס בלאק ומאט פרקשין, שכתב גם לסרטי היקום הקולנועי של מארוול, נוטשים את הזוועות והופכים אותה לסדרת הרפתקאות בואכה מדע-בדיוני, קלילה וסטרילית שמספקת אסקפיזם מאוורר ומפתיע לטובה. תמצאו בה מינון שופע של פילוסופיה בגרוש ופיזיקה בשקל, עם פנטזיה, עולמות מקבילים, לולאות זמן, והומאז'ים ל"בחזרה לעתיד" וגם ל"משחקי הכס". בימים אחרים כנראה שהיא הייתה עוברת מתחת לרדאר, לטובת סדרה שיודעת לזעזע את הקיום, אבל אנחנו לא בימים אחרים וזעזועים יש לנו מספיק.
שלא כמו סדרת הסרטים ("גודזילה נגד קונג" לפני כמה שנים היה האחרון שבהם), שניסתה להחיות את יקום המפלצות באמצעות קולנוע גדול מהחיים, הדגש ב"מונרך" הוא לא על האפקטים, כי מה כבר אפשר לחדש שם, אלא על הפן האנושי באופן שמנסה להכניס עומק לסיפור. היא פועלת בשתי תקופות, בשנות ה-50, אז מתגלות לראשונה נוכחות המפלצות בכדור הארץ, ובימינו אנו, אחרי שאחת מהן כבר תקפה.
כשהיא בזמן הווה, "מונרך" פועלת כמו סדרה לבני נוער, עם הרבה יותר מדי דיאלוגים סתמיים ודמויות בינוניות מינוס. היא מתלווה אל מסעם של קייט וקנטרו בעקבות אביהם הירושי, שניהל חיים כפולים עם משפחות בטוקיו ובסן פרנסיסקו (עניין שלא מקבל הסבר), ונעלם לאחר המתקפה של גודזילה. השניים מגלים שהם אחים, ויחד עם מיי, גאונת מחשבים (אלא מה), האקסית של קנטרו ודמות מסתורית בעצמה כמובן, הם יוצאים במטרה לגלות מה קרה לאביהם, ואיך הוא קשור לארגון החשאי מונרך.
זה כאמור די בנאלי, אבל כשסדרה מדלגת אחורה לעבר, משהו טוב קורה לה ופתאום נכנס בה משב של איכות. היא חוזרת אל שנות ה-50 ואל המדענים קייקו מוירה (מארי ימאמוטו המצוינת) וביל רנדה (אנדרס הולם שמקבל מעט מדי זמן מסך), שיחד עם קצין אמריקאי צעיר בשם לי שואו, הם הראשונים לגלות את המפלצות ולהקים את מונרך. אותם רנדה וקייקו הם גם ההורים של הירושי, והסבים של קייט וקנטרו, שמונרך והמפלצות היא המורשת שלהם, כשאט-אט הקווים הולכים ומצטלבים.
מי שאחראי לדבק הזה, ולכך שהסדרה מצליחה להתגבש למשהו קוהרנטי, הוא אותו לי שואו - ובעיקר הבחירה במי שיגלם אותו. כלומר יגלמו: קורט ראסל ובנו ווייאט ראסל, האחד בהווה והשני את שואו הצעיר. זה לא רק הדמיון הפיזי ביניהם שהופך את הבחירה הזאת להברקה, זו הכריזמה של השניים שהופכת את שואו ל"שואו טיים" של "מונרך". ראסל האב, פעם כוכב אקשן ובשנים האחרונות כבר בן 70 פלוס, סנטה קלאוס החביב שמציל את חג המולד בנטפליקס, מלא אירוניה וקסם אישי עם הקוליות שתמיד הייתה לו. ראסל הבן הולך בעקבותיו ואפילו מתעלה עליו, כשכל רגע שהוא על המסך הסדרה בשיאה. חבל שאין עוד הרבה יותר ממנו, לפני ש"מונרך" מקפצת אל הדור הצעיר והלא סגור על עצמו.
זו גם הבעיה של "מונרך: מורשת של מפלצות", ולצד הנחת התקופה שהיא מקבלת בשם האסקפיזם הכה נחוץ ובזכות הראסלים - היא נטולת איזון בצורה קיצונית. רגע אחד היא סוחפת, אפילו מגרה את הדמיון, והנה מפלצת! רגע אחר היא מרגישה כמו המסע של דורה ודייגו.