מאז שיצאה לדרך ב-2015, "פאודה" זכתה להצלחה חסרת תקדים והפכה לאחת הסדרות הישראליות המצליחות ביותר בארץ ובחו"ל. מעטים הלהיטים שהצליחו לייצר באזז כמוה, ואפשר להבין למה: "פאודה" הציגה רמה הפקתית גבוהה במיוחד, כזו שטרם נראתה בסדרות ישראליות, ופרשה בפני הצופים עלילות מורכבות, מסועפות ובעיקר רוויות מתח שהשאירו אותם בקצה הכיסא לאורך כל הצפייה.
ברגעיה הטובים יותר, "פאודה" הצליחה לעסוק במציאות הישראלית המורכבת בדרכים שונות והציגה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודות מבט חדשות ומרעננות. היא גם עסקה בנושאים מורכבים כמו פוסט-טראומה או זהות. ברגעיה הטובים פחות אמינותה הלכה ונחלשה, העלילות הרגישו מוכרות ופיתוח הדמויות נזנח לטובת העלילה מלאת האדרנלין, מה שהותיר מאחור לא מעט דמויות לא מפותחות. למרות זאת, היא תמיד הצליחה לשמור על רמה גבוהה של מתח ולספק את הבידור האקשני שלשמו התכנסנו. העונה השלישית, שיצאה בסוף 2019, כבר הראתה סימני עייפות ולא הגיעה לרמתן של העונות הקודמות בסדרה - ואמש היא חזרה לעונה רביעית ב-yes. האם היא תצליח לתת לצופים משהו שלא נראה כבר לפני כן? על סמך צפייה בשני הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת קשה שלא להרגיש שכבר היינו בסיפור הזה, אם כי יש בהחלט ניסיון לגוון. אבל דבר אחד ברור: האקשן עוד חי ובועט.
העונה הרביעית מתרחשת כשנתיים לאחר אירועי העונה הקודמת, אך נראה שלא הרבה השתנה. דורון קביליו (ליאור רז) חי בגפו בחווה של אביו, מנותק מהעולם ומחבריו ליחידה וחש תסכול רב על הדחתו ממנה. קפטן איוב (איציק כהן), בניסיון להוציא אותו מהמצב שנמצא בו, מבקש מדורון להצטרף בתור מאבטח למשימה פשוטה לכאורה בבריסל. שם דורון מתלווה לאיוב בפגישה עם עומאר טוואלבה (אמיר בוטרוס), מקור לבנוני חשוב במיוחד לאיוב. טוואלבה הוא למעשה בנו של משת"פ מג'נין שסייע לישראל בעבר ונחשף כבוגד. איוב עזר למשפחתו והעביר אותה מהגדה לרמלה כדי לשמור על ביטחונם. אך מאז עומאר עבר ללבנון ואילו אחותו מאיה (לוסי איוב) השתלבה בחברה הישראלית והיום מנהלת קריירה מצליחה בתור קצינה במשטרת ישראל. מיותר לציין שהפגישה בבריסל מסתבכת ודורון שוב נקלע לסיטואציה מורכבת, הכוללת חוליית טרור מתוחכמת שתאלץ אותו לחבור לחבריו מהיחידה במשימה שתגיע עד לבנון.
אין ספק שכל עונה "פאודה" מנסה להיות גדולה יותר ונועזת יותר, וגם הפעם ההפקה הולכת צעד קדימה ומצלמת באירופה, מה שבעיקר מספק גיוון עלילתי. אי אפשר להגיד שאין כאן ניסיון לתת לצופים עלילה שונה מזו שראינו לפני כן. עם זאת, קשה שלא להרגיש גם תחושת דז'ה וו, וקשה שלא לתהות האם לסדרה יש עוד מה לחקור ומה לחדש - במיוחד לגבי הגיבור שלה, שהפך עם הזמן לאחת הדמויות הפחות מעניינות בסדרה ונוטה לחזור על אותן טעויות שוב ושוב. לא נראה שהוא לומד מהן או מתפתח בדרך.
מעטות הדמויות ב"פאודה" שמרגישות מפותחות מספיק, וכאמור התחושה הכללית היא שהסדרה מעדיפה להתמקד בעלילה ופחות בדמויות. בשלב מסוים זה פוגע גם בעלילה וגם במתח, כי כשאנחנו פחות מכירים את הדמויות, הן פחות מעניינות. כשהן בסכנת חיים, לא כזה אכפת לנו. המשחק תמיד מצוין, אבל כשאין לשחקנים עם מה לעבוד בכל הנוגע לפיתוח הדמויות שלהם, זה מרגיש מבוזבז. יש כמה יוצאים מן הכלל כמו איוב, שתצוגת המשחק של כהן מכניסה אותו לפנתיאון של הטלוויזיה הישראלית בצדק רב. העונה יש לו עוד הזדמנות לזרוח, אם כי גם הוא קיבל עלילה שמרגישה ממוחזרת. יחסי אב ובן הם נושא מרכזי בכל העונות של "פאודה", וכשם שבעונה הקודמת דורון היה לדמות אב עבור בשאר (עלא דקה), גם הפעם איוב מתייחס לעומאר כמו אל בנו. דז'ה וו, כבר אמרנו?
בגזרת הדמויות הנשיות, "פאודה" מעולם לא הצטיינה - ומעטות הנשים העגולות שהיו בסדרה. אפשר אפילו להגיד שמאז שירין (שגולמה בכישרון רב על ידי לטיסיה איידו), לא נראתה דמות נשית מורכבת ב"פאודה". דמויות שונות כמו נורית (רונה-לי שמעון) הראו פוטנציאל שלא בדיוק התממש. אך בעונה הנוכחית נראה שיש פוטנציאל לדמות נשית שתהיה מעניינת ומורכבת כפי ששירין הייתה: מאיה מציגה זהות מורכבת, פלסטינית "לשעבר" שנטמעה בחברה הישראלית, שמהר מאוד עולה הספק לגבי נאמנותה. לוסי איוב עושה בינתיים עבודה מצוינת בתור אישה אמביוולנטית ומסתורית, כך שהיא בהחלט אחת הדמויות המסקרנות שיש בעונה.
אין ספק שהעונה הרביעית של "פאודה" מבטיחה אקשן גדול יותר. שני הפרקים הראשונים שלה מקיימים אותו, וסביר להניח שכך יהיה גם בהמשך. הצופים שהגיעו בשביל המתח, מיותר לציין, ימצאו סיבה להישאר. ובכל זאת: התשובה לשאלה העיקרית של העונה - עד כמה היא תחדש ותספק לצופים חוויה שהם טרו חוו - רחוקה מלהיות ברורה בשלב הזה.