1. למרות כל הראיונות, הפרויקטים, הטקסים והטקסים האחרים, הרגעים הטלוויזיוניים הכי משמעותיים של 7 באוקטובר 2024 שודרו כבר בשעה 06:29. מי באולפנים ומי בשטח, מי עם צפירה מאולתרת של משפחות החטופים ומי עם זעקה בלתי נשלטת של אמא מהנובה, הטלוויזיה הישראלית כולה עצרה לדקה אחת של שקט אחרי שנה של יותר מדי רעש. אלה היו רגעים משמעותיים כי דווקא הדממה היא זו שמצטלמת הרבה פעמים נהדר, וגם כי זו הייתה הפעם הראשונה - והאחרונה - שבה משהו כמו חמישה ערוצים הצליחו להסכים על אותו דבר: אין שום סיבה לדבר עכשיו.
  2. כשדקת הדומייה הזאת הסתיימה, וגם לפניה, הערוצים דיברו רבות על המחדל, על הגבורה, על האבדות, על הניצולים, על החטופים - ועל עצמם. יום השנה ל-7 באוקטובר הוא הרי יום השנה לשידורי 7 באוקטובר, ואין סיבה לא להתעכב על זה כל עוד זה נעשה במידה ובטעם. בעוד שבערוץ i24NEWS הוכיחו "בהרצה" מהי כששידרו בערב שלפני יום השנה מעמדה שנראתה כאילו הוכנה במתנ"ס, חדשות 12 עשו טלוויזיה גדולה ומושקעת ואפילו הצמידו לראשונה אי פעם את יונית לוי ודני קושמרו לאותו שולחן. ובמלחמה כמו זו שעוד אין לה באמת שם, הגיוני אפילו להיתקל בערוץ שמשדר כתבה שלמה על עצם שידוריו: הסיור המודרך של ציון נאנוס בשידורי השבת השחורה היה מה שנהוג לכנות בשפה הפסיכולוגית "טיפול בחשיפה", וזה היה רק אחד מהמקרים שבהם רשתות השידור המקומיות החליטו שהן העמוד האהוב והמטרגר "חדשות מלפני שנה". 
  3. רצועות הבוקר והצהריים התקדמו כמתוכנן. פה עמדת שידור מקיבוץ בעוטף, שם דיווח על על עוד שיגור אקראי של חמאס. בערוץ 14, המקום שבו מוסד העריכה בוחר בהמתת חסד, נכתב משום מה ש"לאחר שנת לחימה: עדיין יש לחמאס יכולת יירוט" כי למה שהכל יהיה נכון כאן. אבל סביב הצהריים התפרצו הכתבים הפוליטיים ובפיהם בשורה: ראש הממשלה נתניהו ביקש לשנות את שם המלחמה ל"מלחמת התקומה". ניצחנו! איזה כיף שנגמר. הספין הזה, שאמור היה לעבוד רק על אנשים שחושבים שתרחיש אוטופי כלשהו - נניח חיסול מוחלט של חמאס, חיזבאללה, איראן, זרע עמלק וג'ורג' סורוס - ימחק את המחדל, דווקא תדלק לא מעט דיונים בפאנלי האקטואליה. אולי במקום לבקש שישנו שם למלחמה נתניהו היה יכול, נניח, גם לבקש סליחה.
  4. השעות חלפו, פרויקטי ההנצחה נערמו, ותכף הגיע הרגע לדרבי הגדול מכולם: טקס המשפחות מול הטקס הממלכתי. במה תצפו? מי ישדר אותם? אתם יותר ישראלים או יותר יהודים? תלכו על הטקס של הקפלניטסים או של הביביסטים? או, שאולי, תחליטו בשכל לא להיכנס לזה: זה ממש בסדר לצפות בשני הטקסים מרצון, זה ממש בסדר להחליט שהיום הזה לא מתאים לאף אחד מהם. פוליטיקת ה"מי שידר" ו"מי לא שידר" ללא ספק עסיסית ומסדרת טראפיק טוב, אבל מאחר ששידור הטקס הממלכתי הוא מובן מאליו - הפוליטיקה הזאת מעניינת בעיקר את שני הקצוות הברנז'איים בוויכוח על ערוץ 14.

    קודם כל, זה שהתאריך הוא 7 באוקטובר וערוץ 14 משדר בו משהו: כבר לא מובן מאליו. זה שהוא קרא לטקס המשפחות "טקס המשפחות" (לאחר שינוי עמדה בשידור חי) ולא בחר במכבסת מילים מתריסנית כלשהי: גם. העובדה שהוא בחר לשדר אותו: אירוע חכם וכמעט נוגע ללב, כזה שסידר מסך מפוצל ישראלי מאוחד לכדי שלמות. זה שהוא בחר לחתוך ממנו אחרי חצי שעה: לא הכי אלגנטי, אם כי לא סוף העולם. ב-14 לפחות טרחו לנמק בדרכיהם העקומות את בחירתם העקומה, הסבירו שלתפיסתם טקס המשפחות נהיה פוליטי מדי, ואפשר לא להסכים עם העמדה הזאת אך היא לכל הפחות קבילה. מה פוליטי בבני משפחות שכולות שקוראים לוועדת חקירה ממלכתית? שום דבר, זה המובן מאליו שרוב הציבור מסכים עליו ורק מתווכח על ה"מתי". מה פוליטי בעברי לידר בחולצת "יהי זכרם מהפכה" ובאביב גפן שר ש"גנבו לנו את המדינה"? זה, שולי ככל שיהיה בתוך הטקס הגדול, לחלוטין עונה על ההגדרה.
    חנוך דאום, רותם סלע, 2024 (צילום: טקס המשפחות ל-7 באוקטובר)
    היענות יוצאת דופן. חנוך דאום ורותם סלע בטקס המשפחות ל-7 באוקטובר|צילום: טקס המשפחות ל-7 באוקטובר
  5. אם כל צד רק היה מנמיך טיפה את הווליום, הוא היה מגלה בצד שמולו דעות לא בלתי נכונות. עמית סגל, שערב קודם היה ברחבת הנובה וכמעט התגאה ש"אנחנו שומעים פה כל כמה דקות פיצוצים, הם כבר לא שלהם אלא שלנו" כאילו זה לא התנאי הבסיסי של לחיות בישראל, הגיב בקצרה לחלקים הנפיצים יותר בטקס המשפחות וסיכם אותם היטב: "אף אחד לא גנב לך את המדינה", הזכיר לגפן, "והטענה שלפיה אם אין עסקה המשמעות היא הפקרת החטופים מתעלמת מהקורבן הכבד של מאות חיילים". הרבה זמן לא נשמעו בלב הפריים טיים טיעונים כל כך הגונים ולא סובייקטיביים כמו "יש ויכוח נוקב, אבל אף אחד לא רוצה להפקיר אותם" שסגל חזר והדגיש.

    אפילו אולפן "הפטריוטים", המקום שבו לעירית לינור חשוב להודיע שהיא "לא חולקת נשמה" עם אילנה דיין, הלך בערב 7 באוקטובר על גישה רגועה יחסית: "התקררנו", תיארו הפאנליסטים את התחושה אחרי יום של פלאשבקים לשבת ההיא, וכשנושא השיחה נגע לטקס המשפחות שאותו ערוץ החרים חלקית אפילו נאמר שם ש"אפשר להכיל את זה" וש"משניהם מאוד התרגשתי". אין דבר יותר נאיבי מאשר ראיית חצי (נניח) הכוס המלאה של מה שקורה סביב שולחן "הפטריוטים", אבל אולי הם לא היו המתקררים היחידים. 
    חן זנדר, 2024 (צילום: הטקס הממלכתי ל-7 באוקטובר)
    הטקס הממלכתי שהגיע לנו. חן זנדר בטקס הממלכתי ל-7 באוקטובר|צילום: הטקס הממלכתי ל-7 באוקטובר
  6. ומאחר שזהו, עכשיו גם טקסי זיכרון הם עניין פוליטי, מתברר שחייבים לבחור טקס אחד ויחיד. במישור הטלוויזיוני אין ספק מי היה המרשים יותר: זה של המשפחות, שבכל זאת נערך בשידור חי והרוויח מרשימת אומנים ארוכה, מכובדת ולחלוטין לא תל אביבית (להבא אולי עדיף רק לא לשמור את כל הבועז שרעבי והישי לוי לשלבים האחרונים). התקלות הטכניות היו חינניות יחסית בזכות זהות הנואמים, ולא במקרה נשזרו לאורך השידור כל כך הרבה צילומים של דתיים-לאומיים ואפילו חרדים. מי שצפה בטקס באופן אובייקטיבי ככל האפשר - ובניגוד לשמעון ריקלין לא היה עסוק בטנטרום על זה שהמארגנים "מחרימים את רוב העם" (הם לא) ובהצהרות ש"עם ישראל אמר להם עד כאן" (הרייטינג אמר אחרת, ואפילו פילבר לא מצא עדיין נתון שיציג את ההפך) - לא יכול היה לפספס את התמהיל הרחב ואת ההיענות יוצאת הדופן של הציבור הישראלי. טקס שאין שום סיבה שלא יחזור בשנים הבאות, אולי מינוס ההופעה הרועשת מדי של היהודים.

    אז אם מחמיאים למשפחות חייבים לקטול את הממלכתי, נכון? דווקא לא. למרות מעורבותה של השרה מירי רגב, ואחרי שגם טקס המשואות האחרון יצא בסדר, טקס הזיכרון שארגנה הממשלה (ושנאסר עליו לשלב את שמות ותמונות רבים מהנרצחים והחטופים) היה מכובד ומכבד. אפקט שבירת הזכוכית בנאמבר הפתיחה היה קטסטרופה, לקח איזה 40 דקות עד שנזכרו להראות לצופים שיש קהל, וכנראה שהיו משדרי התרמה בערוץ 9 שנהנו מתפאורה מרשימה בהרבה - אבל הוא לא היה רע בכלל. אם מישהו לא מתרגש מנאמבר הילדים של "אצלנו בגן", כולל הבית החדש לזכר נרצחי מג'דל שמס, כדאי שיבדוק אם החשיבה שלו לא אוטומטית קצת יותר מדי. 


    הטקס הממלכתי מאופקים היה הטקס הממלכתי שהגיע לנו השנה. אפור, יבש, מיושן, טקס שחבל שאי אפשר היה לסמוך על אף אחד שם שיישאר כזה אם לא תפרוץ פה מהומה שלמה לגביו. זה עלה בכמויות מלל אדירות של ויכוחים על מסך מפוצל שלבסוף לא התממש (וחשוב לזכור מי היה הצד הבוגר), במתקפות מימין על קונצנזוס כמו חנוך דאום ובמתקפות משמאל על האחות השכולה חן זנדר. מה אכפת לכם מי מנחה את מה, מה אכפת לכם מי משדר את מה, וכן - מה אכפת לאנשי ערוץ 14 שהם לא מסוגלים להעביר טקס עם תסכול כל כך עמוק של חלקים נרחבים בעם? הרי זה לא שלשרון גל היה משהו חשוב להגיד בזמן הזה, זה שרון גל. אבל על מי אנחנו עובדים: הוויכוח על הטקסים הוא אותו ויכוח על ערוץ 14, על עמית סגל, על ועדת חקירה, על כל דבר אפשרי. "שני הטקסים יוכלו לחיות אחד לצד השני", סיכם סגל בסוף הערב. "אחד אחרי השני", דייקה לוי. אולי זה נכון גם לגבי כל הישראלים.