העונה הרביעית של "סיפורה של שפחה" הסתיימה בנקמה מדממת. ג'ון, יחד עם שפחות רבות שהיא גייסה למאמץ, ביצעו לינץ' אלים בנבל האולטימטיבי של הסדרה - פרד ווטרפורד - אחרי שנים בהן הוא העביר אותה התעללות פיזית ורגשית. ואם התמה שנעלה את העונה הקודמת הייתה סגירת המעגל, הרי שהתמה של העונה החמישית, ששני פרקיה הראשונים עלו למסך בסוף השבוע האחרון, היא הטראומה: למרות ההנאה (וההקלה) שהסבה לג'ון הריגתו של פרד, הכאב שלה ממש לא נעלם עם היעלמותו של פרד מהעולם.
העונה החמישית והלפני אחרונה של הדרמה הדיסטופית מתחילה בדיוק באותה נקודה בה הסתיימה הקודמת - בתמונת ידיה המכוסות בדם של הגיבורה. ג'ון גם מספרת ללוק ולמוירה על המעשה, בצירוף המילים " by her hand" - וריאציה על המוטו המוכר " by his hand" וכזו שמסמלת את הניצחון שלה על גלעד, לכאורה. בדגש על ה"לכאורה", כי גלעד מסרבת לעזוב את ג'ון: היא מאזכרת את חייה הקודמים ללא הרף בשיחות עם הסובבים אותה, ומגלה ספק חוסר רגישות ספק רשעות כלפי ריטה, שסבלה בעצמה לא מעט בבית ווטרפורד.
במקביל, ג'ון מגלה שאמילי החליטה לחזור לגלעד כדי להילחם, ובתקווה למצוא שם את דודה לידיה שהרסה את חייה; זה קו עלילה שנתפר גס – והוא נראה מאולץ במיוחד בהתחשב בידיעה שהוא פותח עקב עזיבתה של אלכסיס בלדל, שמגלמת את אמילי, את הסדרה. ובכל זאת, חזרתה של אמילי לגלעד מהדהדת אמירה חזקה ועגומה: לא ג'ון ולא אף אחת מהשפחות לשעבר יוכלו להתגבר, לא באמת. אגב, הטראומה של ג'ון באה לידי ביטוי לא רק באינטראקציות המשובשות שהיא מנהלת עם מכריה אלא גם בכמיהה שלה לענישה. כשהיא מגלה שהיא לא נידונה למאסר על שעוללה לפרד, שכן המעשים התרחשו בשטח הפקר, היא מופתעת לרעה; גופה ונפשה כבר הורגלו בהתניות של גלעד.
העונה החמישית, כפי שנראה בשני פרקיה הראשונים, שמה דגש גם על מערכת היחסים המורכבת של ג'ון וסרינה – ואם בעונות הקודמות הקשר רווי השנאה שלהן ידע גם לא מעט הבלחות של אהבה, נראה שמינון האמפתיה ההדדית ירד בעונה הנוכחית (וזה רק הגיוני שסרינה תהפוך לאויבת המרכזית של ג'ון, עכשיו כשפרד כבר לא בתמונה). התיעוב האבסולוטי הזה פוגע בסדרה: הדואליות ביחסי ג'ון-סרינה היה אחד הנרטיבים הטובים ביותר שלה. בכל מקרה, ג'ון, כזכור, דאגה להבהיר לסרינה שהיא זו ששחטה את פרד: עם הגילוי על מותו של בעלה ועל האחראית לכך, סרינה שבורה – אבל היא גם מגלה מחדש את כוח שלה, וכמובן, מתמסרת שוב להתנצחות עם מי שהייתה השפחה שלה. המהלכים שבהם היא נוקטת נעשים חלקית למען הנצחתו של פרד, אבל גם למען העצמת תדמיתה שלה – ויותר מכל, במטרה למוטט את ג'ון.
יחד עם סקירת ההתמודדות של ג'ון עם המעשה שביצעה, פרקיה הראשונים של העונה מתמקדים גם בנעשה בגלעד – ובפרט, במצבן של ג'נין ואסתר, שהייתה בעבר רעיה והפכה בהמשך לשפחה. היחסים שנרקמים בין השתיים מציירים תמונה כואבת של מעגליות: ג'נין, שהיא די ילדה בעצמה, הופכת לדמות אימהית עבור אסתר הצעירה, כפי שהייתה ג'ון בשבילה. ולא רק זה, אלא שאסתר נבחרת להיות השפחה של אותה משפחה שבה הוצבה בתחילה ג'נין, ולה נאלצה, בזמנו למסור את בתה. במסגרת הקבלה של אסתר למשפחת פוטנאם, מציגה "סיפורה של שפחה" את אחת הסצנות המזעזעות והאפקטיביות ביותר שנראו בכל עונותיה.
ככל שמתרחקת "סיפורה של שפחה" מנקודת ההתחלה שלה, כך מתמעטות נקודות הדמיון בין ג'ון של העונה הראשונה לבין ג'ון של ההווה. דמותה של הגיבורה הולכת ומתפיידת לאורך העונות; בעונתה הראשונה של הסדרה חרב על ג'ון עולמה, אבל למרות הסבל הגדול היא עדיין הייתה מושחזת, שנונה, חריפה ומודעת לעצמה ולסביבתה; במקביל, היינו נחשפים לא פעם לסצנות שלקוחות מעברה של ג'ון, טרם ימי הממשל הטוטליטרי של גלעד, שמציגות רגעים אנושיים וקטנים שנראים כמו לקוחים מהחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. כיום, כבר אי אפשר אפילו לדמיין את ג'ון שותה קפה עם מוירה, או מדפדפת ימינה ושמאלה בטינדר: עם הזמן המכאובים הצטברו, הזהות המקורית שלה היטשטשה והזוועות של גלעד הפכו לחיים עצמם. בעונה החמישית ג'ון היא קליפה של עצמה, אכולת טראומה וקהת חושים, ובקושי אפשר לזהות בה את הבחורה הפיקחית שהכרנו בעונה הראשונה.
בבחינה מסוימת, יש במהלך העלילתי הזה הרבה היגיון. אם בעונה הראשונה עוד אפשר היה לקוות שג'ון תצליח להיחלץ ולשוב לחייה, בעונה הרביעית התברר שגם הבריחה הפיזית מגלעד לא מאפשרת לה בריחה רגשית ממה שקרה שם. וכמובן, ישנה הקריעה מבתה האנה, שלעד תהיה הפצע העמוק ביותר של ג'ון (שרק הולך ומעמיק). מצד שני, הדהייה של ג'ון גם פוגמת בסדרה בכמה מובנים. הראשון הוא יכולת ההזדהות של הצופה עמה, שעם הזמן פוחתת ופוחתת, שכן ג'ון כבר לא מפגינה "אנושיות"; השני, והמרכזי יותר, הוא העובדה שמצבה הנפשי של הגיבורה משמש עבור הסדרה כמעין תירוץ למחזר עוד ועוד את הסממן המזוהה עמה, שהפך לאורך העונות ממטלטל למעייף ונלעג: המבטים החלולים שג'ון מישירה אל המצלמה. עם שימוש היתר בקלוז-אפים מהסוג הנ"ל, "סיפורה של שפחה" מוזילה את ערכם העלילתי של הרגעים שבאמת מצדיקים את השימוש בהם.
זה אינו האמצעי האמנותי היחיד ש"סיפורה של שפחה" שוחקת. הסדרה התאהבה בפרקטיקת החיבור של שירים עליזים ותמימים לבין מראות קשים: כך היה בעונה הקודמת עם " Heaven Is a Place on Earth" וכך גם בעונה הנוכחית עם All I Have to Do Is Dream". בשנים קודמות סצנות הדיסוננס מסוג זה היו גורמות לנו להתכווץ, עכשיו – ועקב הריבוי שלהן - הן כבר לא מעוררות את אותה תגובה רגשית. כמו קוסם שחושף בטעות את המנגנון שמאחורי הקסמים שלו, כך גם השטיקים של "סיפורה של שפחה" מאבדים אט אט את היעילות שלהם, והופכים ראויים יותר לכינוי "גימיקים".
זה לא סוד ש"סיפורה של שפחה" נחלשת מעונה לעונה. בעצם, מוטב היה אם הכותבים היו מניחים לג'ון להתאחד עם האנה כבר בסוף העונה השנייה או השלישית, פורשים בשיא - וסוגרים את הסדרה עוד לפני ההידרדרות הבלתי נמנעת. זה לא קרה, וכמו הגיבורה שלה, גם "סיפורה של שפחה" כבר לא תחזור להיות כשהייתה. אבל למרות הכל, "סיפורה של שפחה" תמיד תהיה טלוויזיה טובה, כמו גם חשובה (בשלב זה, כבר נראה שמיותר להסביר למה). העונה הנוכחית פותחת כמה קווי עלילה מסקרנים מספיק בשביל להמשיך ולצפות, והאמת, גם אם היא לא הייתה עושה זאת – אין מנוס מלהמשיך ולעקוב אחר "סיפורה של שפחה", עד יומה האחרון.