טיילור שרידן הוא איש השעה בטלוויזיה האמריקאית, וביותר ממובן אחד. לזכותו של הבמאי-תסריטאי-יוצר בן ה-54 עומדות ההצלחות של "ילוסטון" וסדרות הבת שלה, "1923" ו-"1883", "טולסה קינג", "ראש העיר של קינגסטאון" ו"הלביאות: מבצעים מיוחדים", אבל שרידן הוא לא רק יוצר פורה עם קצב עבודה משוגע: הוא גם מי שנתפס כקול התרבותי-פוליטי הבולט של אמריקה העכשווית. "מלך האנטי-woke של אמריקה", הגדיר אותו לאחרונה המגזין "קומנטרי", וקבע שצפייה בסדרות שלו מראה בדיוק למה טראמפ נבחר מחדש. "הבן היקר של אמריקה הטראמפית", נכתב על שרידן ב"לה מונד" הצרפתי. ועכשיו הוא חוזר עם "לנדמן" ("Landman") שזמינה ב-HOT, סדרה שמבוססת על הפודקאסט המצליח "בום טאון" ושהבייס של הנשיא אמור בהחלט להתחבר אליה - אבל נדמה שאפשר לאהוב אותה גם בלי לאהוב אותו.
בתעשיית הנפט האמריקאית, לנדמן הוא אדם שתפקידו הוא (בין היתר) לקשר בין הבעלים של חברות הנפט לבעלי אדמות שבהן החברות הללו מעוניינות לחפור או חופרות בפועל. זה אומר לזגזג בין מיליארדרים לחוואים, בין אנשי עסקים לכחולי צווארון - ובמקרה של "לנדמן" הסדרה, לעשות את כל זה בתקופה של "בום הנפט" שהתפוצץ במערב טקסס בסוף העשור שעבר. בסדרה זה הג'וב של טומי נוריס (בילי בוב תורנטון), האיש שמסדר הכל עם כולם בעודו מנסה להשתלט בהצלחה פחותה על חייו האישיים.
האמת היא שאפשר היה לעצור כאן את תיאור הרעיון והעלילה, כי "לנדמן" היא לגמרי המופע של בילי-בוב. הייתי אומר "לטוב ולרע", אבל אין שום דבר רע בתורנטון, לא כאן ולא בכלל. הקסם האישי שלו, המבטא הייחודי והמבט החודר-עייף הם הכוכבים האמיתיים של הסדרה, והם לבדם מצדיקים את הצפייה.
את הבוס הגדול של נוריס, מונטי מילר, מגלם ג'ון האם. לטעמי הוא מתקשה לשכנע כמיליארדר נפט חסר מצפון, אבל התפקיד שלו מצומצם מכדי שזה יהווה מטרד (הביקורת הזו נכתבת לאחר צפייה בחמשת הפרקים הראשונים מתוך העשרה של העונה הראשונה, אז בלי נדר). את אשתו של מילר מגלמת דמי מור, ואין לי מושג אם ההופעה שלה מוצלחת או לא, כי היא בקושי קיימת. עם הבלחה פה והבלחה שם, מור היא על תקן קישוט בלבד. זה דבר שדוסקס ברשתות, בעיקר כשהתפקיד של מור ב"יופי מסוכן" הפך אותה לאיט-גירל בגיל 62, וההסברים נעים בין הרחבה צפויה של דמותה בעונה השנייה ל"היא ממש רצתה לעבוד עם שרידן".
יותר דומיננטיות ב"לנדמן" הן הנשים בחייו הפרטיים של נוריס, בתו איינסלי (מישל רנדולף, ששיחקה גם ב"1923") וגרושתו אנג'לה (אלי לרטר), שמנהלת איתו יחסי אהבה/שנאה/הבה נעשה סקס לזכר הימים ההם/איכ אני לא מאמינ.ה שעשיתי את זה שוב. אלו שתי דמויות שלגמרי מתיישבות עם ההגדרה של שרידן כאנטי-woke - אנג'לה מוצגת כבלונדינית ריקנית ובנישואיה השניים גם גולד-דיגרית, איינסלי היא מושא לחרמנות הבומרית שמקיפה את נוריס. מצד שני, דמות נוספת ב"לנדמן" שהדומיננטיות שלה גדלה לאורך העונה היא זו של עורכת הדין רבקה פלקוני (קיילה וולאס), והיא הקונטרה המושלמת לאותן דמויות נשיות שכאילו נכתבו על ידי גבר ישן למען גברים ישנים: עוצמתית, עצמאית, מבריקה. מצד שלישי, חכו לסצנה שבה היא נכנסת להתקף אמוק כי היא רואה נחש.
הדמות האחרונה ששווה התייחסות היא זו של קופר (ג'ייקוב לופלנד), בנם של טומי ואנג'לה ומי שבוחר לנטוש קריירה אקדמית כדי לעבוד בשדות הנפט. קופר חי בין שני העולמות של טומי, פוזיציה מעניינת לדמות לא מאוד מעניינת שסובלת גם היא מליהוק לא מאוד מוצלח. בכלל, הדמויות שאינן טומי והסצנות שתורנטון נעדר מהן נופלות משמעותית מכל מה שקשור אליו. לרווחתנו, אין יותר מדי כאלה.
באחת הסצנות הזכירות בפרקים הראשונים מספר טומי לעו"ד פלקוני שטורבינות רוח אינן מקור לאנרגיה ירוקה, אלא רק לאנרגיה אלטרנטיבית, מפני שהקמתן ותפעולן אינה ירוקה בשום אופן. הסצנה הזו נעשתה ויראלית, ארגוני איכות הסביבה מחו על הצגתן של מה שהוגדר כעובדות מסולפות, ולא נראה שזה הזיז במיוחד לשרידן. זאת סדרה לא-מתנצלת על תעשיית הנפט, בדיוק כמו שהיא סדרה לא-מתנצלת על גבר שהדבר החדש היחיד בו הוא המבט שיוצא ממנו כשהבת שלו אומרת לו שלפי ההסכם שלה עם החבר שלה, מותר לו לגמור עליה בכל מקום חוץ מאשר בתוכה.
אבל זהו, ששרידן כן מוציא מתורנטון את המבט הפרייסלס הזה. והוא כן מראה איך עורכת הדין עושה צחוק מושלם מחדר שלם של גברים שגילם כפול משלה. יש במצטבר עוד רגעים רבים שמעמידים את "לנדמן" לא במקום אנטי-woke, אלא הייתי אומר פוסט-woke, על משקל פוסט-פמיניזם. זה כאילו ששרידן אומר, אוקיי, לקחנו מה-woke את הדברים הטובים, עכשיו תעזבו אותנו מהטרללת. וזה, נדמה לי, סנטימנט שמסתדר לא רע גם עם חלק גדול מהליברלים - בארה"ב, בעולם וגם כאן.
בסצנה הראשונה בסדרה כולה, ואחת המבריקות בה, תורנטון כפות לכיסא ועיניו מכוסות. מולו יושב אדם שבבירור מהווה עליו איום קיומי מיידי, אך ראו זה פלא: תורנטון הוא זה שמנהל את הסיטואציה, שקובע מי נגד מי. דקות אחר כך הוא כבר מתפלץ מול מונולוג הגמירות של בתו, והנה תקציר הוגן של "לנדמן": כן, זאת סדרה על בומר שמכוונת בראש ובראשונה לבומרים, אבל חלק ניכר מהקטע שלה הוא ההתמודדות של אותם בומרים עם ההבנה שהעולם כבר לא שייך להם. כגבר בן 50 שלא תומך בשום דבר שקשור לדונלד טראמפ מלבד תרומתו לעסקת החטופים, אני נהניתי ממנה. היא הצחיקה אותי, רצה לי בקצב ומצוין וכל הזמן הייתה לי בגובה העיניים. חשבתי שהיא כמו "ילוסטון" מינוס היומרות (נטולות הכיסוי!) להיות "סדרת איכות". מעניין, אפילו סתם לצורך הוויכוח, מה תחשוב עליה מצביעת ימין בת 20.