לא מזמן הגיעה לסיומה אחת מסדרות הנוער המצליחות ביותר של נטפליקס, "חינוך מיני". הרבה דברים שליליים אפשר לומר עליה - הנטייה לריבוי דמויות מוגזם, או לסגירה חפוזה ומרושלת של סיפורים - אבל דבר אחד חיובי ומשמעותי אי אפשר לקחת ממנה: העובדה שהיא דיברה בפתיחות ובאופן בלתי מתנצל על מין קווירי ומיניות קווירית, והציגה על המסך התמודדויות שלא תמיד זוכות לייצוג מכבד במדיה. אם אתם נמנים על צופיה של "חינוך מיני" ותוהים לאיזה סדרה כדאי להמשיך כעת, כדאי שתכירו את "הכול ועכשיו" ("Everything Now"): סדרת הנוער שעלתה לנטפליקס בתחילת החודש, ועוסקת ברגישות הן בחוויות של התבגרות אצל בני נוער קווירים והן בהפרעות אכילה.
הסדרה מתמקדת במיה (סופי וויילד) בת ה-16, שמשתחררת מבית החולים לאחר שבעה חודשים. היא הייתה מאושפזת בניסיון לטיפול בהפרעת האכילה שממנה היא סובלת, ועכשיו עליה להוכיח לצוות הרפואי ולמשפחתה שמצבה אכן השתפר. וכן, היא אומנם נרגשת מהחזרה לשגרה, אבל כשהיא שבה לסביבתה הלכאורה מוכרת היא מגלה שבתקופת היעדרה הרבה השתנה: החברים שלה התחילו להתנסות בדברים שבני נוער מתנסים בהם בגילים האלה - סקס, סמים ואלכוהול - והיא חשה החמצה ממשית ומרגישה צורך להדביק את הפער. ברקע, ישנו גם סיפור משפחתי מורכב: אומנם אביה של מיה, ריק, מתואר כמסור ולבבי - אבל אמא שלה נדמית כמרוחקת וקרה, וניכר שהכעס של מיה עליה מצטבר כבר לאורך שנים ארוכות.
החברים של מיה - קאם, בקה, וויל ובהמשך גם אליסון - נמצאים לצידה בזמן שהיא מנסה לחזור להיות נערה רגילה ולהתנער מתדמית "האנורקסית המשוגעת" שכביכול הודבקה לה בזמן שלא נכחה בבית הספר. מפרק לפרק היא מוחקת עוד סעיפים מרשימת היעדים שהציבה לעצמה, כמו "להתנשק" או "ללכת למסיבה", ומגלה שהיא גם מסוגלת להתאהב ולהיות נאהבת - אבל לא הכול הולך חלק. מיה גם נפגעת ופוגעת לאורך הדרך, ולא תמיד היא נוהגת באחריות, ולעיתים היא מגיעה למצבי קיצון של ממש (פיזיים ונפשיים). מה גם שמשבר משפחתי, שלא ארחיב אודותיו כדי לא לספיילר, מגיע בהמשך - וישנה גם הפרעת האכילה, שממשיכה לדפוק בדלת.
יש הרבה מילים טובות לומר על "הכול ועכשיו", אבל אתחיל דווקא בבעיה הבולטת של הסדרה: הקריינות. מיה, הדמות הראשית, גם מלווה את הסדרה בקולה - בקריינות שהיא לחלוטין מיותרת. במשך רוב הזמן היא בסך הכול מתרגמת למילים את המתרחש על המסך, וזה פוגע ב"הכול ועכשיו". סדרה טובה עושה, לא אומרת, ואם היא אומרת - מוטב שבדברים יהיה ערך מוסף. הקריינות במקרה הזה מגישה לצופה בכפית תחושות וניואנסים שהוא לגמרי מסוגל להבין ולהסיק בעצמו. היא גם מקנה לסדרה מראה "זול", שלא הולם את הצילום שלה ואת הדיאלוגים, שהם מעודנים וחכמים הרבה יותר.
הרגעים שבהם הקריינות כן תורמת ל"הכול ועכשיו" הם אלו שבמהלכם הגיבורה מתארת את ההתמודדות עם הפרעת האכילה. הכתיבה של המונולוגים שרצים בראשה של מיה לא הכי מושחזת, אבל היא כן מעוררת רגשות קשים ומיטיבה לחבר אותנו למאבקים שמלווים באותה בכל דקה, בכל שנייה. אם מתרחקים לרגע מהדמות עצמה ומדברים על הפרעות אכילה באופן נרחב, צריך גם לומר שיש כאן טיפול נכון בנושא שיש הרבה אי הבנות לגביו. בדבריה מיה מנפצת מיתוסים נפוצים לגבי הפרעות אכילה, למשל ההנחה הרווחת שלפיה אנורקסיה קשורה בהכרח בשאיפה לרזון במטרה להתאים לאידאל היופי. נכון, במקרים רבים זה אכן המצב, אבל אנורקסיה עשויה להיות קשורה בניסיון מעוות של החולות להשיג שליטה מסוימת כשהן מרגישות שאין להן כזו, או בשנאה עצמית שמובילה את החולות לנסות להתכווץ עד היעלמות של ממש. "הכול ועכשיו" מיטיבה להנגיש את הנושא הכאוב הזה. באותה נשימה, ראוי גם לציין לטובה את הבחירה של הסדרה שלא להתפתות ל"פורנו אנורקסיה", ולא להציג מראות גרפיים קשים של המחלה.
סופי וויילד, השחקנית שמגלמת את מיה, לא עשויה מחומרים של כוכבת על - אבל היא כן מצליחה לשאת על כתפיה את התפקיד הלא פשוט הזה. לצידה משחקים ב"הכול ועכשיו" כמה שחקנים צעירים בדרגות שונות של אנונימיות שבהחלט הייתי רוצה לראות בעוד פרויקטים בהמשך. כן, מיה היא העניין המרכזי כאן, אבל בסדרה ניתן מקום גם לסיפוריהם של החברים שלה - סיפורי אהבה והתבגרות שמצליחים לרגש, להעציב וכן, לעיתים גם להצחיק.
העלילה של קאם ובקה, באווירת "וויל דיי וונט דיי", זולגת יותר למחוזות הקומדיה הרומנטית, וזו קומדיה רומנטית מוצלחת וסוחפת; הכימיה ביניהם לגמרי משכנעת, והצפייה בקשיי התקשורת שלהם מהנה כמו שהיא מתסכלת. ישנו גם וויל, הצלע המשעשעת של החבורה, שמשקר לכולם שהוא שוכב עם הבוס שלו מחנות הגבינות. זה קו עלילה מעולה וכל כך אמין, וכמוהו גם ההתפתחות שעוברת הדמות הזו בשלבים מאוחרים יותר של הסדרה. דמות פחות מוצלחת היא קרלי, מושא אהבתה של מיה, שבפועל לא אומרת או עושה שום דבר מעניין; כדי לפצות על זה קיבלנו את אליסון, אמנם טייפקאסט הנערה הלבנה והעשירה, אבל כזו שיוצאת מהקווים - והיא גם פצצת כריזמה, גם אתנחתא קומית נחוצה וגם פשוט לב זהב. קצת כמו רובי ב"חינוך מיני". מגלמת אותה השחקנית המהפנטת ניאם מקורמק, והלוואי שהיא תגיע לגדולות.
כמה מילים גם על הקאסט הבוגר של הסדרה: ויויאן אצ'ימפונג מגלמת את ויו, האמא המנוכרת של הגיבורה, שבזכות טוויסט חכם בעלילה מתגלה בהמשך גם על הצד הפגיע שלה; אלכס האסל מגלם את האבא ריק, שהוא לא כל כך מושלם כפי שנראה בהתחלה; וסטיבן פריי המוכשר נכנס לנעליו של ד"ר נל, שליווה את מיה ואת משפחתה בתקופת האשפוז וגם אחריה.
ואי אפשר לא להתייחס, לפחות בקצרה, לאופן שבו בוחרת "הכול ועכשיו" לחתום את הסיפור (לעת עתה, הסדרה טרם חודשה לעונה שנייה): בלי יותר מדי קיטש ועם מבט מפוכח על המציאות, ועדיין עם מסר של אופטימיות ותקווה. וזה מלמד על טיבה של הסדרה כולה. אז כן, "הכול ועכשיו" היא אולי לא סדרת איכות לצופי הטלוויזיה אניני הטעם, אבל היא בהחלט תוספת ראויה למדפים של נטפליקס. עם קאסט שחקנים מעולה וסיפורים חשובים לספר, מדובר בסדרה רגישה ומרגשת שלגמרי שווה את הזמן שלכם.