על דבר אחד כולם יכולים להסכים: "באטמן: הסדרה המצוירת" והאהובה מתחילת הניינטיז היא אחת מסדרות האנימציה שהצליחו להשאיר חותם בליבנו, גיקים מילניאלים נרגנים, לנצח. אחרי הטיפול של אומן הקומיקס פרנק מילר בשנות השמונים, שהפך את באטמן מדמות קומית נלעגת לאביר האפל, שני הסרטים של טים ברטון על הגיבור המלנכולי ("באטמן" ו-"באטמן חוזר") לקחו אותו לשלב הבא והפכו אותו לאייקון קולנועי נצחי, ואת מייקל קיטון לכוכב הוליוודי.
ב-1992, עם צאת "באטמן חוזר" של ברטון, עלתה לאוויר סדרת האנימציה המדוברת של היוצר ברוס טים. תחייתו של הגיבור בקומיקס, בקולנוע ובעקבותיהם הסדרה, הפכו את באטמן לתופעה תרבותית נרחבת, והשפעתו כגיבור דכאוני עם הפרעת דחק פוסט טראומטית מהדהדת ומשפיעה על יוצרים רבים עד היום.
"באטמן: הסדרה המצוירת" התפרסה על פני 85 פרקים, שכל אחד מהם נחשב לבונבון אמיתי. מעבר לאנימציה ולסגנון הפילם נוארי אפלולי של שנות הארבעים בואכה החמישים, היא חייבת את הצלחתה לשלושה אנשים: היוצר, ברוס טים, קווין קונרוי ז"ל, המדבב האייקוני של ברוס ויין/באטמן ומארק האמיל, שדיבב והגדיר מחדש את דמותו של הג'וקר. טים, האב המייסד והמחייה הרשמי של מחלקת האנימציה של DC, הפך במרוצת השנים לאוטוריטה של סדרות אנימציה ואב רוחני ליוצרים בקטגוריה. הוא הפיק עבור אולפני האחים וורנר שלל סרטים וסדרות על גיבוריה של DC וכבש כל חלקה טובה. חבל שהרוח הזו לא נחה גם על זאק סניידר והיקום הכושל שלו.
גם ממרומי גיל 63, ברוס טים לא עוצר. הפעם, בסיועם האדיב ביותר של מאט ריבס, שהביא לנו את גרסתו הצעירה והפגומה של ברוס ויין בסרט בעל השם המפתיע "באטמן" (2022) בכיכובו של רוברט פטינסון, וג'יי ג'יי אברהמס, המפיק שאתם תחליטו לגבי יכולותיו, הוא מגיש לנו על מצע של קווי מתאר ופלטת צבעים קרים את "באטמן: לוחם בגלימה", סדרת אנימציה וטייק חדש על מעלליו של האביר של גות'האם.
ב"לוחם בגלימה" שכל עשרת פרקיה זמינים כעת באמזון פריים, טים חוזר למקורות. זאת אומרת, הוא ליטרלי מחזיר את באטמן לשנות הארבעים/חמישים, עם המסכה בעלת האוזניים המחודדות שאפיינו אותו בסרטי הלייב אקשן בשנות הארבעים, בכיכובו של לואיס ווילסון (אל תרגישו לא בנוח אם אתם לא מכירים). אבל במקום לחזור למקורותיו של ברוס ויין ולאירועים שהביאו אותו עד הלום (זה כבר נטחן בכל מדיה אפשרית), טים חוזר לסיפורי המקור של הנבלים של איש העטלף, לרבות הארלי קווין, הארווי דנט (דו-פרצוף) ואוסוולד קובלפוט (הפינגווין) או בגרסה הנוכחית: אוסוולדה קובלפוט. כן, בדיוק מה שקראתם.
הבחירה של טים להפוך את מינו של הנבל האייקוני היא תמוהה. עלעול זריז בקומיקס יגלה לכם כי לגיבור שלנו יש לא מעט נבליות להלחם בהן. האם באמת היה צורך בכך? התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה יותר, גורסת שגם בקיומה של הסדרה הזו אין ממש צורך.
שימו רגע בצד את התקינות הפוליטית והלך הרוח העכשווי ששולט במדיה - כמוצר טלוויזיוני שנועד לבדר, "באטמן: לוחם בגלימה" לא מגיעה לרמת הגימור שהורגלנו אליה, כמו למשל ב"אקס-מן 97" המשובחת. סדרת ההמשך של מארוול הייתה הכל חוץ ממיותרת. גם בזכות ההישענות והשמירה על הנוסטלגיה (שבקלות הייתה יכולה להיחרב) ובעיקר בזכות דמויות בעלות עומק אמיתי, סיפורים בוגרים ואלימים, ופרקים מפתיעים וסוחטי דמעות (ותודה לפרק חמש המצלק).
ב"לוחם בגלימה" טים בהחלט לוקח אותנו לצד הבוגר יותר של הקומיקס ויש בה כמה רגעים שלא היינו מצפים לקבל בסדרה כזו. ובכל זאת, היא חוזרת על אותם הסיפורים והמנטרות שכבר הכרנו, בשינויים קלים מאוד עד לא קיימים. כמה עוד נוכל לשמוע את השיחות המטרחנות של אלפרד וברוס ויין? או שברוס לא מוכן לגעת בפצע הפתוח שנפער בו לאחר מות הוריו? מנגד, אין כאן ניסיון מהותי לגעת בטרגדיה הנוראית שלו, וכך הסדרה לא באמת מנסה לחקור את דמותו (בפעם המי יודע כמה), אלא יותר את הנבלים שלו ומה הוביל ליצירתם, כשלא פעם נשמעה הטענה שעצם נוכחותו של באטמן היא זו שאחראית על יצירתם. אבל אין כאן דיון אמיתי ועמוק שנועד להוכיח אותה או להפריך אותה, ולכן "לוחם בגלימה" היא סדרה שטחית ביותר.
"לוחם בגלימה" לא נוראית כל כך, אבל היא מלאה יותר במגרעות מאשר ביתרונות. ובשנה שבה קיבלנו סדרת מופת מהיריבה שמעבר לכביש, קשה להאשים אותנו באדישות כלפיה. על אף הבגרות שלה, באופן יחסי לחבורת המוטנטים של מארוול, הסדרה החדשה של ברוס טים מרגישה ילדותית, תקועה מאחור וגנרית. בסיומה נשארים עם מחשבה מטרידה: אולי הגיע הזמן להניח את האביר האפל הטחון עד דק בצד ולהקדיש את תשומת הלב לגיבורים אחרים ולא פחות ראויים?