דמיינו לרגע הפיכה משטרית שהלכה צעד רחוק מדי ומהר מדי. כזו שלא העריכה את עוצמת ההתנגדות אליה בשטח, עם האנשים שיצאו אל הרחובות בהמוניהם ויגנו על המוסדות הוותיקים, יחסמו כבישים ויכריזו שאין משחק. אנחנו מדברים על כדורגל, כן? כי לשם צוללת סדרת הדוקו החדשה והמצוינת "סופרליג: המלחמה על הכדורגל", שעלתה החודש באדיבות אפל TV פלוס – שהיא חובת צפייה לכל אוהדי כדורגל באשר הם. ארבעה פרקים בני שעה כל אחד, שחוזרים אל אפריל 2021, החודש שבו הוכרזה הקמת הליגה והימים שבהם הכוחות שעומדים מאחורי הכדורגל האירופי נכנסו לעימות חזיתי שאי אפשר להגזים בעוצמתו ובהשלכותיו.
מצד אחד, המועדונים הגדולים באירופה ובעולם: מריאל מדריד וברצלונה, דרך צמרת הפרמייר ליג ועד לקבוצות הפאר של איטליה. מצד שני, אופ"א, הגוף המנהל של הכדורגל האירופי, שהיא גם הרגולטור של הענף ביבשת. על הפרק: התפצלותם הפתאומית של 12 מועדוני על לליגת עלית סגורה ונפרדת, הסופרליג, שתתפוס את מקומה של ביצת הזהב והמיליארדים של אופ"א - ליגת האלופות, ותחלק בין המועדונים הרבה מאוד כסף. עד כמה העימות היה חריף? דמיינו במשהו שנע בין משבר הטילים בקובה למלחמה שגזרה רוסיה על אוקראינה והמערב – רק כולל טילים גרעיניים שעפים לכל הכיוונים.
ואם כל זה נשמע מוכר לאוזן של אוהד הספורט הישראלי, עם ליגה סגורה למועדוני העל של היבשת, זה משום שבכדורסל האירופי זה כבר קרה לפני עשרים שנה עם היורוליג. מכבי ת"א אמנם לא הצטרפה אליה תחילה (ואף זכתה באליפות אירופה בעונת הפיצול, שבה היו שתי אלופות במקביל). אולם מאז היא אחת החברות באותו מועדון סגור, ולכן גם כשהיא אינה זוכה באליפות בשנה מסוימת - היא עדיין הנציגה הישראלית ביורוליג.
את המודל הזה, שמרוקן מתוכן את הליגות המקומיות ומקבע לנצח את הפערים בין הגדולות לקטנות, ניסו מועדוני העל להעביר גם אל הכדורגל. המניע מבחינתן הוא פשוט: קבוצת צמרת שלא מעפילה לליגת האלופות מפסידה הון. בין זו ארסנל, מנצ'סטר יונייטד או מילאן, שנאלצות לשבת בבית בזמן שאלופות מליגות קטנות וזניחות, כמו מכבי חיפה או קלאב ברוז', מקבלות כרטיס כניסה בשם התחרותיות והספורטיביות.
עד כמה העימות היה חריף? דמיינו במשהו שנע בין משבר הטילים בקובה למלחמה שגזרה רוסיה על אוקראינה והמערב – רק כולל טילים גרעיניים שעפים לכל הכיוונים
אוהדי הכדורגל רגילים להתייחס אל תעשייה הכדורגל כאל מפעל נקניקיות. הם לא באמת רוצים לדעת מה יש בנקניקיה שהם מקבלים על כר הדשא, כל עוד הם מנצחים. ברמה המקומית אנחנו רואים את זה בזהות בעלי הקבוצות המאוד שנויים במחלוקת. ברמה הבינלאומית קיבלנו דוגמה טרייה לא מזמן עם המונדיאל בקטאר והשחיתות של פיפ"א, שזכתה לסדרת דוקו בפני עצמה. אלא שמה שקרה במקרה של הסופרליג הוא שהאוהדים גילו לפתע שהם עצמם נטחנו אל תוך אותה נקניקיה.
אם באיטליה ובספרד השבורות כלכלית, לאותם אוהדים לא היה את הכוח להתנגד לכך, באנגליה, שם האוהדים רואים כבר שנים את הקבוצות שלהם נרכשות על ידי אוליגרכים ושייחים שרק רוצים "ספורט-ווש" לתדמיתם או באילי הון אמריקאים קרים ומנוכרים, ומאבדות כל זהות וקשר עם הקהילה - מדובר היה בצעד אחד יותר מדי. כרטיס אדום.
עד כאן יגידו חובבי הכדורגל, אנחנו מכירים את הסיפור. חדשותית בכל אופן. הקבוצות הגדולות ניסו, האוהדים התנגדו, עולם הכדורגל סער ליומיים, והן נאלצו להתקפל בחזרה אל חיקה של אופ"א, ואל ליגת האלופות, אלא ש"סופרליג: המלחמה על הכדורגל", מביאה אל המסך הרבה יותר מאשר את השורה התחתונה (ויש יותר מאחת כזו). הסדרה מגישה את הקונפליקט של תעשיית הכדורגל בטמפרטורת רתיחה, כאשר מי שמגישים אותו הם השחקנים המרכזיים שמנהלים את ההצגה בקולם שלהם. לא מסי, רונאלדו, אמבפה או ניימאר, אם תהיתם. הם הכוכבים, הפנים המוכרות, היפות - אבל לא אלה שמושכים בחוטים.
מי כן? פלורנטינו פרז, נשיא ריאל מדריד, שחבר אל נשיא ברצלונה ז'ואן לאפורטה ואל בעלי יובנטוס אנדרה אניילי כמוציאים לפועל של חזון הסופרליג; כאשר מצד שני עומד נשיא אופ"א אלכסנדר צ'פרין הסלובני, מגובה במי שניצל את הסיטואציה בשביל לתפוס מעמד של לשון מאזניים באופ"א: נאסר אל ח'ליפי, הבעלים של פריז סן ז'רמן. זה ציני ומכעיס לראות איך האנשים שריסקו את התחרותיות בליגה הספרדית פתאום מצאו את עצמם מאחוריי השייחים והאוליגרכים, ועכשיו הם רוצים לשנות את הכללים או לראות את השייח' הקטארי מדבר על הוגנות אחרי שריכז בקבוצה אחת את הכוכבים הגדולים בעולם ועשה צחוק מהפייר פליי הפיננסי של אותה אופ"א.
יש כל כך הרבה זוויות בסיפור הזה וכולן כאן, מול המצלמה, משוחזרות ופרוסות בצורה משכנעת. כאן טמון גם הפיצוח הגדול ביותר של הסדרה, והוא שהיא לא משתעבדת לאף אחד משני הצדדים, אלא מגישה את המורכבות. פעם אתה בעד פרז ולאפורטה שרק רוצים "להציל את הכדורגל" ולא מצליח להבין איך יכול להיות שעם כל הכסף ברצלונה בחובות עצומים. פעם אתה בצד של אופ"א, שבכל זאת מנסה לעשות סדר בקפיטליזם החזירי, הסופר-גריד, בשביל שיישאר גם משהו לאחרים. אבל אז, אל ח'ליפי מדבר.
הסדרה מגישה את הקונפליקט של תעשיית הכדורגל בטמפרטורת רתיחה, כאשר מי שמגישים אותו הם השחקנים המרכזיים שמנהלים את ההצגה בקולם שלהם
בשביל סדרה טובה לא צריך רק קונפליקט חזק אלא גם ממד אנושי, והבמאי ג'ף זימבליסט (שגם ביים את דוקו הקומנדו המעולה "The Line" באפל TV), מוצא אותו עם שני אישים כריזמטיים שמובילים את המאבק, שהופך ליצרי מאוד: אניילי מיובנטוס מול צ'פרין נשיא אופ"א. השני היה הסנדק של בנו של הראשון, חברות נפש, עד שהגיעה הבגידה הגדולה, סכין בגב שמתוארת לפרטי פרטים במונחים שייקספיריים ממש - ואין מחילה.
לסדרה יש גם חולשות, הבולטת שבהם היא שהבעלים של המועדונים מהליגה האנגלית לא מדברים. הם כנראה חטפו כל כך חזק מהמהלך שאף אחד מהם לא רוצה להזכיר את חלקו בו, ובתוך כך גם לא בעלי הקבוצות האמריקאים, שמתבוננים על עולם הכדורגל האירופי כעל ביזנס נטו. הזווית הזאת חסרה, בעיקר נוכח כך שאת הסדרה מפיקה אפל שמכוונת במופגן גם אל העין של הקהל האמריקאי, שמתחיל להבין שבעולם פוטבול זה לא המשחק הזה שמשחקים עם קסדות. זו למשל, הסיבה שהפרק הראשון מתחיל בסוג של מבוא לכדורגל אירופי (אל ייאוש, זה עובר מהר) ואיך הכול בנוי.
ואם כבר אפל, אז אחרי שאמזון ונטפליקס גילו את הקסם של הדוקו-ספורט, גם היא נכנסת אל התחום בעוצמה. סרט דוקומנטרי על סטף קרי כבר הוצג בפסטיבל סאנדנס, וחוזים גדולים נוספים כבר נחתמו. אבל אפל, כמו אפל, לא מסתפקת רק בהצטרפות אל המסיבה באיחור. כמו שחקנית פוקר מיומנת היא מצטרפת ומעלה את ההימור - החברה כבר רכשה את זכויות השידור של ליגה הכדורגל האמריקאית MLS לעשור הקרוב (שבמהלכו יתקיים המונדיאל הבא בארה"ב) - ואם להאמין לידיעות שהחלו מטפטפות החוצה החברה הגדולה בעולם גם עומדת להתמודד על זכויות השידור של הפרמייר ליג. משחקי הכס על השליטה בכדורגל העולמי רק התחילו.