בזמן שאבי נשר, טליה לביא ואחרים ממשיכים במירוץ אל עבר סרט הקולנוע הראשון על המלחמה, בגזרת הדוקו יש מנצח תוך חודשיים בלבד. ולמרות שעיתונאי כל הערוצים מביאים בימים האלה כתבות תיעודיות עוצרות נשימה - במיוחד בספינות הדגל של "עובדה", "המקור" ו"זמן אמת" - הסיפור של "NOVA#" הוא אחר. 52 הדקות באוצרותו של הבמאי דן פאר, שזמינות מעכשיו ב-yes דוקו, מספקות חוויה צפייה ארוכה מאוד, מותחת מאוד, ולכן גם מטלטלת. בקרב העולמי על הנרטיב שלעיתים מרגיש אבוד, זהו הנשק ההסברתי הטוב והחשוב ביותר שיצא מישראל.
212 מקורות יש ל"NOVA#", ואף לא מרואיין או פרשן אחד. כל מה שפאר עשה, מבלי לזלזל חלילה במלאכת התחקיר וההרכבה, הוא לאסוף סרטונים והקלטות מאלה שניצלו מהטבח במסיבת הטבע ב-7 באוקטובר ומהמשפחות של מי שאינם. ומאחר שמדובר באירוע שנמשך שעות ארוכות לתוך השבת המקוללת, אין לו אפשרות מעשית להתקדם בזמן אמת. העובדה הזאת, והידיעה שבין כל החרדה המתועדת יש עוד המון שעות של בהלה ומנוסה, רק הופכת את הסרט למזוויע עוד יותר. וחשוב להתעכב על ה"זוועה" הזאת: כמה דובר ועוד מדובר במדינה על "סרט הזוועות" ההוא, שבו חומרים שלא ניתן להפיץ לכל מי שרוצה. בלי גופה אחת, בלי שום דימום קשה לצפייה, "NOVA#" הוא סרט זוועות אפקטיבי לא פחות, רק מכיוון אחר. הגרפיות לא מתבטאת בתמונות, אלא במה שעובר על הנפש.
הנפש, שהייתה פצועה מלכתחילה, מתקשה לעבור בשלום את הצפייה בסרט - וזאת למרות שאין בו אף תיעוד משמעותי שלא הופיע כבר במהדורות או בטלגרם. להפך, הכוח הגדול של הדוקו הוא דווקא בהיכרות שנוצרה לאורך חודשיים בין הקהל לאירוע: הנה מייה שם רוקדת עוד לפני שהכל השתבש, הנה כיסא הגלגלים הנטוש של רות פרץ, הנה מישהו עובר ליד שדרת השירותים הכימיים המקוללת. רמזים מטרימים שרק בדיעבד הפכו לכאלה. "נוסעים לעזה", כותבת יום קודם אחת הצעירות שהגיעה למסיבה. "יש לנו צבא חזק", מודיע אחד אחר כשהאזעקות מכבות אותה. 20 דקות אחר כך בסרט, כששדרת השירותים ההיא הופכת למטווח, מישהו נוסף כבר זועק בבעתה "איך אין פה צבא?".
ואולי הרגע הכי קשה ב"NOVA#" הוא זה שמגיע דווקא בשלב מוקדם שלו, בדקה 7:00. אחרי שורת סרטונים מאושרים מהלילה ההוא, זכות התיעוד עוברת מהמבלים למחבלים. הם בדרך אליהם, והם בכלל לא יודעים. תסכול נוסף צף מול העובדה שרבים מהצעירים היו, איך נאמר, דלוקים. הם נלחצים מירי הרקטות רק באופן חלקי, אחדים מהם אפילו שאננים. סרט דוקו מורכב יותר אולי היה מביא כאן איזה מומחה שיתווך את המצב האכזרי, אבל זה באמת לא הכרחי. ההסתמכות של פאר על תיעודים מהשטח בלבד איננה עדות לעצלנות ולא לחסכנות - אלא למציאותיות. עם חומרים כאלה, לא צריך להוסיף כלום.
כל כך הרבה אנשים מתעדים ומתועדים ב"NOVA#", וניתן היה לצפות שאחרי חודשיים של מהדורת חדשות אחת גדולה היינו מכירים כבר את כולם. אבל גם עכשיו, כשיש להם סיפורים בלתי נתפסים, רבים מהם עדיין זרים עבור הקהל. הסיפור שלהם עדיין לא נשמע. כל כך הרבה צעירים שגם בלי שיעצרו ויחשבו על זה, הבינו באיזו שפה הדור הזה מדבר - ופתחו את המצלמה אפילו כשהם נלחמים על חייהם. פאר, שבהחלט השקיע בהיבט הקולנועי-עיצובי, היה צריך רק לקחת את הכל ולחבר.
ברור ש"NOVA#" חייב להיות מופץ בהקדם בעולם. ולא היום ולא מחר, אלא אתמול. אך בכנות, רצוי שקודם כל יופץ בישראל: הבחירה של yes להציב אותו מאחורי חומת תשלום, על אף השיקולים הכלכליים והמיתוגיים הברורים, היא לא הוגנת ולא מוסרית. אחר כך, מאחר שפאר וצוותו השיגו ביסודיות את כל האישורים הדרושים, 52 הדקות האלה חייבות להגיע לכל מקום אפשרי. דווקא בגלל שהן לא גרפיות, דווקא בגלל שלעיתים הן מרגישות חזרתיות, דווקא בגלל שהן לוקחות רק זוועה אחת ומבודדות אותה מכל הזוועות האחרות של אותו יום.
ואחרי שכל זה יקרה, עדיין יהיו אנשים שלא יאמינו למה שקרה פה.