ספק אם מה שהקהל הישראלי הרחב מחפש זה סדרה שתעשה "טווין פיקס" מקומי - ושאם כן, אז שהוא לא הסתפק בניסיונות עבר כמו "תמרות עשן" או "בתולות". לכן מסתמן שמבקרי הטלוויזיה וקומץ צופים אניני טעם הם הקהל העיקרי של "גחליליות": יש בה שמות גדולים ודינמיקות בין שחקנים של פעם בדור, אבל יש בה גם עלילת מסתורין ביישוב נידח ליד ים המלח ואת אותן גחליליות אולי-על-טבעיות שמעניקות לה את שמה. למעשה, בעודה מכוונת לחו"ל הסדרה פונה לקהל מקומי ספציפי למדי, אותו קהל שלא באמת זקוק לסדרות כחול-לבן ויודע לרעות בשדות זרים בכוחות עצמו.
לא במקרה "גחליליות" נוצרה על ידי שחר מגן - כלומר, לא במקרה כי היא ממש מבוססת על ספרו "ארץ המנזרים", וגם כי אחרי "בתולות" ו"דיבוקים" נראה שיוצר הטלוויזיה המנוסה התאהב במחוזות האלה. לצד הבמאי תאופיק אבו ואיל ("הנערים") מציג מגן את סיפורן של דקלה ומימי: דקלה (דאנה איבגי) היא שוטרת מקומית, מימי (נינט טייב) היא חבלנית מרדנית. לשתיהן יש היסטוריה משותפת שייקח זמן עד שתתברר, ובעוד שדקלה היא סמל ליישוב כולו ומכירה את כל אנשיו, מימי היא המנודה שחוזרת הביתה לצד סודות מהעבר. אשת הגשם של חומרי הנפץ שמתנהלת בספרה אחרת לגמרי, קצת כמו נינט עצמה.
נקודת המוצא של "גחליליות" היא של מוקשים ישנים שנסחפים ליישוב בעקבות שיטפון, ודי מהר התעלומה הזו מתגלגלת לשורת מקרי מוות, קהילות שוליים - וגם, כאמור, גחליליות. מטבע הדברים לא מדובר בסדרה שממהרת לחלק תשובות, אבל בניגוד להרבה סדרות מסתורין אחרות היא לא מערימה עוד ועוד שאלות. על סמך ארבעה פרקים (מתוך שמונה) שנמסרו מראש לביקורת, "גחליליות" אפילו מצליחה לעמוד בפני הפיתוי הקבוע והמאוס של קטעי פלאשבק. קשה להאמין שככה זה יישאר. ועד אותה אכזבה בלתי נמנעת, גולת הכותרת שלה היא תצוגות המשחק: מלבד איבגי וטייב, שאין צורך להרחיב על איכויותיהן, את הקאסט משלימים מכרם ח'ורי, שרה וינו-אלעד, ליה אללוף שפרצה לא מזמן ב"קרוב אלי", אמיר חו'רי, בן סולטן, עלא דקה, רותם קינן, טל טירנגל ולירית בלבן. שווה לציין שהן מכרם ח'ורי והן עלא דקה, שניים מהשחקנים הערבים העסוקים ביותר בישראל, לוהקו הפעם לתפקידים שלפחות על פניו הם יהודיים לגמרי. יהיה מסקרן לעקוב אחר העניין.
וכחלק מאותו מעקב, "גחליליות" היא סדרה מהסוג שהמבחן שלה יגיע רק בפרק הסיום ולא דקה אחת לפניו. זה יהיה השלב שבו יוכרע אם לקשור לה כתרים כלשהם, למרות שמאוד מפתה לעשות זאת כבר עכשיו, וזה יהיה תלוי בסגירה הרמטית של התעלומה ובכך שהיא תהיה כתובה לעילא. מצד אחד ההבטחה ניכרת: מגן ואבו ואיל הם יוצרי טלוויזיה מספיק מנוסים, ואפילו עיוורי צבעים ידעו לזהות שכל פריים בסדרה המדברית הזו מהמם ביופיו. מצד שני, יש מקום לספקות: "גחליליות", כמו דרמות ישראליות רבות לפניה, היא סדרה שכמעט אין בה דיאלוגים שמרגישים כאילו דוקלמו על ידי דמויות אמיתיות. אפשר לכאורה לראות בהפצה העתידית של הסדרה בשירות פרמאונט+ הבינלאומי סימן חיובי, אבל מאחר שאותה פרמאונט הייתה מעורבת בה עוד טרם הפקתה אין לרכישה הזאת משקל משמעותי. בינתיים, בעלילה, כל אחד מהקורבנות של "גחליליות" מוצא את מותו כשרק הלב שלו נותר שלם. עבור סדרה שיש בה הרבה יופי ונגיעות פנטסטיות, צריך לראות אם ביום שאחרי גם הלב שלה יצליח להישאר.
