לא חסרות דוגמאות לבמאי פרסומות וקליפים שעשו את הקרוסאובר המוצלח לתחום הדרמה. רשימה ארוכה ומוכרת, שפול האנטר עדיין לא יכול להיות חלק ממנה: אחד מהשמות המשפיעים ביותר בתחום הקליפים בשנות ה-90 והאלפיים, שעבד עם ג'ניפר לופז ומריה קארי ומייקל ג'קסון ומי לא, פזל בעבר לבימוי קולנוע בסרט אחד בלבד וכעת מנסה רשמית את מזלו על המסך הקטן - בסדרה שהוא לא מביים אלא ממש יוצר, קרי נמנה בין תסריטאיה. ולא בטוח שהניסוי הזה שווה לו את כל הטרחה.
"גבינה ממשלתית" (Government Cheese), שהאנטר יצר לצד איישה קאר, היא הדוגמה התורנית של אפל TV פלוס לסדרה קומית-דרמטית שהיא גם היסטורית וכמובן סוריאליסטית, או בקיצור: הרבה יותר מדי רעיונות וגחמות שדחוסים לתוך תוצר בינוני בלבד. השנה היא 1969, המקום הוא עמק סן פרננדו שבלוס אנג'לס, והמפטון צ'יימברס (דיוויד אוילאו, "סלמה") השתחרר מהכלא כשבראשו המצאה - מקדחה שמשייפת את עצמה. תוך שני פרקים הוא כבר מגלה שאשתו בזוגיות, שבנו הגאון (שלא סתם נקרא איינשטיין) מעוניין להיות אתלט, שיש לו חובות מפוקפקים ושהוא נקלע לסדרה של צרות שאפילו יה-ווה, כפי שהוא מכנה את אלוהים, לא יכול לעזור בהן.
היתרון של "גבינה ממשלתית", שנקראת על שם הגבינה שחולקה בעבר לנזקקים בארצות הברית, הוא שהיא נראית נפלא. צילום, עיצוב אומנותי, כל הדברים שהסדרות של אפל התמחו בהן מאז ומעולם. החיסרון הוא שכמו שקורה שם לא מעט - וחבל שזה קורה אחרי הרצף הפצצתי של "ניתוק", "הסטודיו" ו"החברים והשכנים שלך" - כל היופי הזה הוא בגדר חלון ראווה בלבד. הסוריאליזם הוא רק תירוץ, ודי מהר נעשה ברור ש"גבינה ממשלתית" לא באמת יודעת מה היא רוצה לעשות עם כל האפשרויות שמונחות מולה. היא לא מצחיקה כקומדיה, לא מעוררת עניין כדרמה, ובעיקר לא ממוקדת כסדרה שצריכה להילחם על זמן המסך שמוקדש לה. ובמקרים כאלה אפל שוב מגלה שאם יש דבר יותר מבאס מסדרה גרועה, זה סדרה בינונית שאין אפילו טעם לצחוק עליה.