עד לא מזמן, סדרה חדשה מבית אולפני מארוול הייתה גושפנקא לבידור מהפנט, כיפי, גדול מהחיים. היום, לצערנו, זה מותג שאחריו לרוב מגיעות המילים "פעם אהבתי אותם אבל הפסקתי לעקוב מזמן, זה כבר לא מה שזה היה"; הפעם זו "איירון הארט" (Ironheart), הסדרה שסוגרת רשמית את השלב החמישי של היקום הבדיוני של מארוול - מה שאומר שאנחנו מתקרבים בצעדי ענק למה שאנחנו אשכרה מחכים לו: הסרט החדש של "ארבעת המופלאים".
נפתח בהבהרה חשובה - "איירון הארט" איננה ספין-אוף ל"איירון מן", למרות הדמיון בשם; אם כבר, סוג של ספין-אוף ל"הפנתר השחור: ווקאנדה לנצח", אבל באמת שלא צריך לזכור שום דבר מהסרט ההוא כדי לצפות ב"איירון הארט" ולהבין את העלילה. האמת היא שלא צריך להכיר שום תוצר קודם של מארוול כדי לצפות בה. הקשר לדמותו של רוברט דאוני ג'וניור מתבטא רק באזכורים חוזרים ונשנים לדמותו ובחליפת-על שמזכירה מאוד את זו של טוני סטארק.
הגיבורה היא רירי וויליאמס (דומיניק ת'ורן, "ווקאנדה לנצח"), ילדת פלא וסטודנטית גאונה להנדסה שהחליטה להמציא חליפה דומה לזו של איירון מן, והפכה את המטרה הזו לפרויקט חייה. היא סטודנטית ב-MIT עד שהיא כבר לא סטודנטית ב-MIT, כי היא מסולקת, ומוצאת את עצמה בבית אמה בשיקגו - ללא כסף, ולפיכך, ללא אמצעים פיננסיים להמשיך את פרויקט חייה. המוטיבציה הזו מספיקה כדי לדרדר אותה להצטרף לחבורת פשע שעושה דברים מאוד לא חוקיים אבל כן מאוד רווחיים. והחלטורה הקצרה והבלתי-מזיקה לכאורה הופכת למזיקה כשהדברים, כצפוי, מסתבכים.
את החבורה מנהיג פרקר רובינס, מנהיג כריזמטי ופגום שלובש ברדס אדום ובשל כך חבריו מתייחסים אליו מדי פעם בשם The hood ("הברדס"), אם כי בעולם מתוקן הוא צריך להיות מכונה "כיפה אדומה". מגלם אותו אנתוני ראמוס ("המילטון"), ומעבר לכך, ברוב הסדרה אין יותר מדי שמות גדולים - הראויים לציון שבהם הם ליריק רוס ("החיים עצמם"), בתפקיד נטלי ומקבלת מדבקת כוכב על כך שהיא מגלמת את הדמות היחידה שאינה מעצבנת; אלדן ארנרייך ("סולו: סיפור מלחמת הכוכבים") שמגלם את דמותו של ג'ו ושנהיה קצת פחות מעצבן ככל שהסדרה מתקדמת; ואריק אנדרה - שחקן וקומיקאי שגם אם אתם לא מכירים את השם שלו, סיכוי קלוש שלא תזהו אותו אחרי שתראו את הפרצוף שלו.
הפתעה מתוקה שלא נספיילר מגיעה בסוף הסדרה, והיא תשמח גם מעריצי מארוול מושבעים וגם סתם אנשים מהשורה. ולא רק שזה ליהוק משגע - התפקיד הזה גם מבוצע בצורה נפלאה, וסביר להניח שהדמות הזו תמשיך איתנו לפרויקטים הבאים של מארוול, או כך לפחות לפי השמועות ברשת. ולמרות שמדובר בסדרה בינונית למדי, למי שנהנה לעקוב אחרי היקום הקולנועי - ברמה כזו או אחרת של מחויבות - מומלץ לראות אותה נטו בשביל ההיכרות הראשונה עם הדמות הזאת.
"איירון הארט", על ששת פרקיה, היא תוצר בינוני ובטח לא זו שתוציא את מארוול מהבוץ. נכון, היא לא הכי משעממת, היא לא הכי מביכה וגם לא הכי סתמית מבין כל הסדרות של האולפן - אבל "איירון הארט" גם לא מתעלה. אין בה שום דבר אחר, שום ניצוץ של ייחודיות. בינונית כזאת, עוד מאותו הדבר. הרבה עלילה, מעט מדי תוכן.
ואם בכל זאת מחפשים בה משהו שאין לאחרים, אפשר לזקוף לזכותה את הניסיון להציב את הקסם מול המדע, את המדע-הבדיוני מול הפנטזיה, את ה"מוח" מול ה"רגש", אם תרצו. התנגשות של ז'אנרים שלא ברור איך עדיין לא קרתה בהיסטוריית סרטי וסדרות מארוול, זה פשוט מתבקש. אבל זה מבוצע כלאחר יד. מעט מדי, חלש מדי, בלי מאבק אמיתי בין כוחות של הרציונליות מול הדמיון, אלא כמו סימון וי על רעיון שהיה יכול להיות מעניין במקום ירידה לעומק שלו. וזה חבל, כי הפוטנציאל קיים.
וזה אולי הדבר הכי מתסכל בגלגול החדש של מארוול בתור מולטי-מפלצת תוכן. יש לה מספיק קהל ומשאבים כדי שהיא תוכל לעשות הכל -אבל בסוף אנחנו מקבלים דברים שהם סבבה. סרטי המותג הם המקום שבו אין לאולפנים הרבה טווח תמרון, הם מחויבים לייצר להיטים שייצרו בתורם הרבה מזומנים, וכשזה המצב מעדיפים ללכת על נוסחה בטוחה. אבל הסדרות שעולות בדיסני+ הן-הן המקום לעשות בו ניסויים יותר אמיצים ואקספרימנטליים (וכבר ראינו את זה עם "וונדה-ויז'ן", "לוקי" או "מון-נייט"). הפעם זה לא קרה, וחבל.