איזה מנעד יש לאוליבר מסוצ'י: מילא התפקיד המצליח של השחקן הגרמני ב"אפל" של נטפליקס, תוך עשור הוא גילם גם ניצול שואה וגם את אדולף היטלר. היטלר היה לפני עשור, בסרט הקומדיה "הוא חוזר", וניצול השואה - כולל טקסטים בעברית ומבטא חינני - הוא המוקד של "הגרמני", דרמת המתח החדשה של yes. מסוצ'י, שנראה כמו קונאן או'בריאן אירופאי ורציני, מוביל כאן סדרה שאומנם עולה במקביל ליום השואה, אבל לגמרי מהדהדת גם את המלחמה, במובנים מסוימים אפילו את השואה, של העת הנוכחית. כנראה שהתחזית הברורה התממשה, ושבאמת כל סדרה שנוצרה אחרי 7 באוקטובר תרגיש אחרת, בטח אם היא מעלה על נס את רוח הקיבוצים.
"הגרמני", שיתוף פעולה בינלאומי עם חברת ליונסגייט, נוצרה על ידי משה זונדר, אסף גיל ורונית ויס-ברקוביץ', שזו הקופרודוקציה השנייה שלה שמשודרת כרגע לצד "אזהרת מסע: אתונה". מסוצ'י מגלם את אורי, ניצול שואה שחי בקיבוץ על עמק הירדן בתחילת שנות ה-70, ושמנסה יחד עם אשתו אנה (אניה בוקשטיין) להדחיק ככל האפשר את טראומת המלחמה. ענייני המתח ואפילו הריגול של "הגרמני" נכנסים לתמונה כשהמוסד מגייס את אורי למשימה בגרמניה - כחלק מהמצוד אחר יוזף מנגלה - ומשם ההתפתחויות העלילתיות של הסדרה די כותבות את עצמן, אם כי היוצרים דואגים לכתוב אותן היטב.
לא במקרה "הגרמני" יצאה מפסטיבל סירייס מאניה האחרון - שבו היא עמדה במוקד מחאות פרו-פלסטיניות - דווקא עם פרס התסריט. הכותבים זונדר ו-ויס ברקוביץ' כורכים בכישרון את הסודות המשפחתיים והלאומיים שבלב הסדרה, סיפור פוסט-מלחמה מורכב ומטופל היטב שאם יישאר כזה לאורך כל שמונת הפרקים לא ייפול אפילו מזה של "הברוטליסט" זוכה האוסקרים. ואפרופו טיפול, לא בכדי בחרו לבימוי הסדרה דווקא בגבריאל ביבליוביץ': בסוף, למרות הפלאשבקים למלחמה ולמעטפת הריגול, "הגרמני" היא טיפול פסיכולוגי טלוויזיוני בטראומה ובנפש האדם. וביבליוביץ', מי שהגיע אליה אחרי שביים את "חתונה ממבט ראשון" ו"טיפול לילי", יודע בדיוק מה לעשות כדי להשאיר אותה על המסלול הכי נכון עבורה.
מבין כל מרכיבי "הגרמני", אולי דווקא הליהוק הוא זה שצורם קצת. לצד מסוצ'י ובוקשטיין משחקים בסדרה גם עידו טאקו, נאיה בינשטוק, שרה וינו-אלעד, רותם קינן, עופר חיון ואלון אבוטבול - וקשה לומר שכל הפרצופים האלה נראים (ומדברים) כמו טיפוסים שהתקיימו בישראל של לפני חצי מאה. הרי סדרה תקופתית היא הרבה יותר מריהוט ותלבושות, ו"הגרמני" לא יצאה מגדרה כדי להתאים את הדיאלוגים שלה לתקופה. מצד שני, היא לפחות מפקידה את החומרים האלה אצל שחקנים מצוינים אחד-אחד: בוקשטיין פורחת החל מהפרק השני של הסדרה, כשהיא מתחילה לקחת את המשפחה ואת ההתפתחויות הדרמטיות בידיים, ושרה וינו-אלעד אולי מהווה רק 10% מהקאסט אבל תופסת משהו כמו 70% ממנו במובנים של הצלחה, שכנוע, זכירות, חיבור רגשי ואפילו קצת קומדיה.
גיבור "הגרמני" מוגדר במהלך הסדרה כמי ש"מול הערבים הוא היה פייטר, לא מול הנאצים": משפט פשוט ויפה שכנראה מסכם את כל מה שהסדרה רוצה לספר. אורי בגילומו של מסוצ'י הוא גבר שבגברים, אבל כל הקשיחות הזו מתקלפת די מהר כשהצופים רואים אותו מתחיל להתאהב בתפקיד החשאי שהזדמן אליו, בלי להבין עד הסוף מה הוא כולל - ואת האופן שבו הוא כבר פגיע לחלוטין (רגשית ומעשית) כשהמשימה דורשת הסתננות למפגש של קציני אס-אס. אשתו מטפלת בטראומה באמצעות דיבור וחקירה, הוא מטפל בטראומה באמצעות חשיפה ישירה למי שגרמו לה. והיסטורית ואירופאית ככל שתהיה, ל"הגרמני" בהחלט יש ערך טיפולי גם עבור הכאן ועכשיו. טראומה מהשואה, טראומה מתאונת דרכים, טראומה ממה שיקרה בקיבוצים אחרים עשרות שנים אחר כך, לכל הטראומות האלה יש מכנה משותף לא מבוטל.
