איך ייראה "היום שאחרי", זו השאלה שכולנו שואלים את עצמנו בימים האחרונים. רע, רע ועוד קצת רע, יגידו הפסימיים. האופטימיים ויסמין מועלם יגידו ש"בסוף יהיה טוב". אבל חוץ מאמירות כלליות, אין לנו באמת מושג איך ייראה פה העתיד, וזה נכון לרוב התחומים. בוודאי בתחום המדיני, הדיפלומטי, החברתי, אבל יש תחום אחד שבו ברור כשמש איך העתיד ייראה: הנפש. הרי ממילא מערכת בריאות הנפש הייתה בקריסה, עוד לפני 7 באוקטובר הארור. ובלאו הכי כולנו היינו רוויי טראומות וחרדות. עכשיו, ממדינה שהייתה בהפרעה גם ככה, נהפוך להיות מדינה עם פוסט-טראומה מורכבת קולקטיבית. עם שלם שזקוק לריפוי וטיפול.
מה זה אומר, לחיות עם פוסט-טראומה? לרובנו אין מושג אמיתי, כי מחלות של הנפש נשמרות תחת מעטה של השתקה, בושה, הקטנה וזלזול. אבל מי שמעוניין להסתכל במבט מפוכח על מה זה באמת אומר, ואיך ניראה כולנו בעוד זמן קצר - שייגש ל"נלחמות", סרט הדוקו החדש של הבמאית לי נחושתן ב-HOT8, שעוקב אחרי ארבע חיילות לשעבר שמתמודדות עם פוסט-טראומה משירותן הצבאי.
הנשים הן עדן דנן בן חיים, שהייתה לוחמת מג"ב שמצאה את עצמה בפיגוע התאבדות שבו נפצעה; שמרית חגי, שהייתה תצפיתנית ונכחה בפיגוע בבסיס נצרים ב-2003; ועומר פדן ושקד ירון שהיו קצינת ת"ש ומדריכת חובשים בצוק איתן, בהתאמה. ארבע נשים אמיצות ורגישות בצורה יוצאת דופן, ששירתו כלוחמות וכתומכות לחימה, ומתמודדות היום עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית. לא אחת רומנטית, מדומיינת, שמצטלמת יפה על רקע עננת עשן של סיגריה, כמו שאפשר אולי לדמיין מהוליווד. פוסט-טראומה חריפה, כזו שמקשה לתפקד, כזו שרווייה בהתקפי חרדה. כזו שלא מאפשרת לעבוד או לשמוח עד הסוף, כזו שלא מאפשרת להמשיך עם החיים.
אלו ארבעה סיפורים נוגעים, עצובים, כואבים. דיוקן מרתק על ארבע נשים שכל אחת מהן הייתה יכולה בקלות להחזיק סרט שלם בפני עצמה. ביחד הן מציירות תמונה מורכבת, רבודה וחומלת על התמודדות עם טראומה, כל אחת מהן מזווית קצת שונה. עומר ושקד מדגישות שהפוסט-טראומה שלהן הופיעה פתאום, כרעם ביום בהיר, שנים אחרי החשיפה לטראומה הצבאית עצמה. עדן היא היום אמא לשישה, אישה מדהימה שמנסה את הכי טוב שלה בכל המישורים, והתיעוד שלה מבהיר עד כמה פוסט-טראומה משפיעה לא רק על מי שמתמודד איתה, אלא גם על כל סביבתו הקרובה. הוא גם מבהיר עד כמה טראומה בין-דורית, מטופלת ככל שתהיה, היא חוויה קשוחה ומעצבת לכל הצדדים. ויש את שמרית, זו שצובטת את הלב ואי אפשר שלא להתאהב בה. שמרית שהתעוררה לילה אחד לקול יריות מחריש אוזניים, וגילתה שמחבלים רצחו את חברתה שרית שניאור, פצעו את חברתה, ופצעו גם את הנפש שלה עצמה לנצח.
בין השורות ניתן גם לראות, כחוט השני, קווים שמקשרים בין כל ארבע הנשים הללו. אבחנה אחת היא שהפוסט-טראומה מגיעה פעמים רבות מאוחר, אחרי תקופה של הדחקה. רבות מהן גם משתמשות בסמים קלים כדרך התמודדות עם המציאות הזו, הבלתי אפשרית. זה עוזר מעט. ובעיקר, טענה אחת חוזרת בסרט שוב ושוב, ושוב: לא הכינו אותן, לא נתנו להן טיפול, שכחו מהן, הפקירו אותן. זלזלו בהן כי רובן לא היו לוחמות בעצמן. לא ראו אותן, ובמידה רבה לא רואים עד היום.
תוך כדי הסרט משולבות גם פרשנויות של חוקרים ומומחים בתחום, שמבהירים כמה מעט אנחנו יודעים על פוסט-טראומה נשית. כי כמו בכל עולם הרפואה, ובכל העולם הפטריארכלי הזה בכלל - רוב הניסויים נעשו על גברים, ולכן רוב המידע שקיים הוא מידע גברי (רוצים תרגיל? בבקשה: מה התסמינים להתקף לב אצל נשים? תודו, אין לכם מושג). נשים, במיוחד לוחמות, מרגישות שהן צריכות להוכיח לכל המזלזלים בהן שהן ראויות, ולכן מנסות לשמור על חזות חזקה, כזו שאסור לה לדבר על הקושי שלה. ההתנהלות הזו כמובן מחריפה עוד יותר את הפוסט-טראומה. "נלחמות" – סרט שהוא כתב אישום נוקב על ההתמודדות של צה"ל עם הקורבנות השקטים - או, נכון יותר, הקורבנות השקטות.
מיותר כמעט לציין: זה לא התוכן למי שמחפש אסקפיזם בימים טרופים אלו. אם ברצונכם לקחת הפוגה קלה, עדיף שתמצאו מפלט במקום אחר. אבל מי שיש לו עוד מספיק כוחות נפשיים כדי לצרוך תוכן כזה כרגע - לא ברור מי אתם, אבל אתם בטח קיימים - "נלחמות" יספק עבורכם מראה בהירה, הצצה לחיים של כולנו ביום שאחרי. ואיך אומרים, שיהיה לנו הרבה בהצלחה.