כשספי ריבלין אמר פעם בטלוויזיה לאורלי לוי(!) ש"אני בן אדם מאוד מאוד רציני, אף אחד לא מבין את זה" - הוא כנראה ציפה שיום אחד מישהו יבין את זה. אבל "ספי", הסרט התיעודי אודותיו שזמין מעתה ב-HOT8, לא באמת מקדם אותו או אותנו אל עבר פיצוח הדמות המרתקת. איש שהוא אגדה בתחום הקומדיה, עם כוכבית משמעותית מאין כמותה: לא סתם ליצן, אלא מספר סיפורים מחונן. והשוס הוא שהסיפורים האלה היו אמיתיים לגמרי, לפחות לפי מה שאמא שלו אמרה לציפי שביט בעבר.
שביט, חברת הנפש של ריבלין, היא אחת משלל המרואיינים בסרטו של רוני קלימובסקי. רובי ריבלין, אלי יצפאן, רבקה מיכאלי, ציפי מור, ששון גבאי ורבים רבים אחרים מתיישבים לספר על ספי שלהם - אבל המעבר ההיפראקטיבי מאחד לשני ומסיפור לסיפור, אולי ברוחו של המנוח, עוקר מ"ספי" את הדבר שנחוץ לכל דוקו שנעשה עשור אחרי מותה של אגדת תרבות: העומק. ואף עבודת ארכיון יסודית ומרשימה, שבהחלט יש כאן, לא יכולה לפצות על זה.
המהות היחידה ב-58 הדקות של "ספי" מגיעה כשהסרט מתעכב על היותו סמל ימני-ליכודי חריג בנוף (כזה שהביא לכאורה את ה-מהפך), אחרי שגדל בבית בית"רי ובכלל שיחק בהפועל. אבל גם שם - כשחבריו של ריבלין מספרים על ההוקעה הברנז'אית שלו, ועל המחיר ששילם בדמות אובדן הופעות - אין איזשהם דברים שלא שמענו כבר בחייו או בעשור האחרון. וזה לא שחסר היה איפה לחפור, בין אם בהיבט הפוליטי או מעבר לו: לריבלין, כך התברר לימים, הייתה אפילו בת סודית עם אפי בן ישראל. דוקו ששואף לסקור את חייו ומתעלם מתחנה כל כך משמעותית, אולי מתוך רצון להיטיב עם יורשיו ולהרוויח מהתמיכה שלהם, פשוט מפספס את המטרה שלשמה הוא מתקיים. וכש"ספי" נשאר במים הרדודים, בניגוד מוחלט לאייקון שעליו הוא נשען, אין בו באמת דבר שימנע ממנו להפוך לבזבוז זמן חסר תועלת.