ג'וליה צ'יילד הייתה אייקון. ייתכן שבלעדיה לא היינו מקבלים את גורדון רמזי, ג'יימי אוליבר ולמעשה אולי גם לא את אייל שני, אסף גרניט ו"מאסטר שף". צ'יילד הייתה השפית המפורסמת הראשונה, מחלוצות טלוויזיית הבישול, מהראשונות שאמרו לקהל הרחב שגורמה ואוכל צרפתי יכול להיות נחלתם. היא עשתה את זה בחיוך, בהומור ובקול כל כך משעשע שקשה להאמין שהוא ברצינות יצא מפיה של האישה הזאת. וגם אם הקהל הישראלי לא הכיר אותה טוב כמו האמריקאי, ב-2009 קיבלנו קורס מזורז בתולדות הג'וליה עם "ג'ולי וג'וליה" האדיר שביימה נורה אפרון ומספר על ימיה המוקדמים של ג'וליה צ'יילד, שאותה גילמה מריל סטריפ. כעת עולה ב-yes הדרמה "ג'וליה" ("Julia"), שממשיכה מהנקודה שבה "ג'ולי וג'וליה" עצר. והיא צפייה מהנה מאוד, גם אם קשה לקרוא לה "צפיית חובה".
הסדרה "ג'וליה" מתחילה שנים ספורות אחרי שספרה, "התמחות באמנות הבישול הצרפתי", היה לרב מכר והצלחה ביקורתית. כעת ג'וליה ובעלה פול חיים חיים שקטים בפאתי בוסטון, לשם פול נדחק כתוצאה מפנסיה מוקדמת מדי. אבל ג'וליה רוצה עוד: היא לא רק רוצה לבשל ולאכול כל היום (למרות שזה כיף חיים), היא רוצה להנחיל את משנתה בכל בית באמריקה.
לשם כך ג'וליה מחליטה לרתום את המדיום החדש והחשוד שהתנחל במיליוני סלונים באמריקה: הטלוויזיה. היא עושה כל שביכולתה כדי להשיג את המשבצת הנחשקת ביותר שהיא יכולה לדמיין - תוכנית בישול בערוץ הטלוויזיה הציבורי של בוסטון - ונעזרת במפיקה אחת בשם אליס, צעירה שחורה שעובדת פי שניים כדי להיחשב לחצי מכל עמיתיה הגברים הלבנים; חברתה הטובה ביותר אייביס, בעלה האוהב, וחשובה מכל אלה, בעובדה שהיא ג'וליה פאקינג צ'יילד: אגדה.
אנחנו פה בארץ לא מכירים מספיק את ג'וליה צ'יילד, למרות שהיא חיקוי פופולרי עבור כל מי שאוהב לעשות קולות מצחיקים. דמותה ראויה לחקירה מעמיקה, נוסף על החקירה שנעשתה ב"ג'ולי וג'וליה"; הסדרה "ג'וליה" עושה את זה, אבל עדיין מבזבזת יותר מדי זמן על עלילות משנה לא מספיק חשובות או מחכימות. HBO (שהפיקו את הסדרה עבור שירות הסטרימינג שלהם, HBO מקס) לעד יביאו למסכינו דרמות איכותיות וקולנועיות יותר מכל המתחרים, לא משנה כמה הם ינסו להשיג את הרשת הוותיקה. והכל אכן נראה מיליון דולר ב"ג'וליה", מהבימוי המהוקצע ועד התפאורה והתלבושות מנקרי העיניים. אבל בסופו של דבר, יש כאן עוד מקרה של סדרה סבבה שאורכת שמונה שעות, למרות שהייתה יכולה להיות סרט נפלא בן שעתיים.
ובכל זאת, החקירה סביב המיתוס שהוא ג'וליה צ'יילד בהחלט מניבה פירות. לפי "ג'וליה", הלבביות של השפית המיתולוגית הייתה עבורה נשק סודי שסייע לה לתמרן את מתנגדיה החריפים ביותר. מערכת היחסים של ג'וליה ופול צ'יילד היא משהו שכל מעריציה קינאו בה בלהט ירוק, והסדרה מנסה להציע שלצד כל האהבה הזאת היו גם סודות, רגשי נחיתות וכאבים. נרמז גם שג'וליה אמנם הייתה אישה שמחה וחביבה אבל גם הייתה מלאה בכאב על בגידת הגוף בה ועל אי המסוגלות שלה להביא ילדים.
"ג'וליה" מציעה שהגברת צ'יילד לא הייתה רק הסלבריטי-שף הראשונה, אלא אייקון פמיניסטי. היא לא רק לימדה אותנו לבשל, אלא גם הבהירה שבישול זו אמנות. שיש לקחת ברצינות גם את עקרת הבית מהמעמד הבינוני, ולא רק את השף הסנוב ממסעדת המישלן. נדמה שכל מי שכתב וביים את "ג'וליה" הבין את זה, אבל לעיתים זה הולך לאיבוד בעוד סצנה בה צ'יילד מתרפקת על פול, בעלה המתוק.
את פול המתוק מגלם דיוויד הייד פירס, שנים ארוכות אחרי שהיה ניילס, אחיו של "פרייז'ר" מהסיטקום הגדול ההוא. הוא נראה ומדבר בדיוק אותו הדבר, אבל זה חמוד; אייוויס, בת בריתה של ג'וליה, מגולמת על ידי ביבי נויוורת' (גם היא הייתה חלק מהיקום של "פרייז'ר" ו"חופשי על הבר" כלילית', האקסית של פרייז'ר); אבל אנחנו פה בשביל ג'וליה, ואותה מגלמת שרה לנקשייר - שחקנית בריטית שרק לאחרונה זכתה לרגע שלה תחת אור הזרקורים הבינלאומי. לנקשייר נודעה בעיקר בזכות תפקידה המונומנטלי בסדרת המשטרה "עמק האושר", וכשהיא מגלמת את ג'וליה, עם אותו קול ואותה תסרוקת - קשה שלא לשים לב שיש לנו עסק עם שחקנית גדולה. אבל הבעיה היא שכבר ראינו את הדמות הזאת לפני 14 שנה, עם אותן המניירות בדיוק, ואת הדמות ההיא גילמה מריל סטריפ. בקרב בין הג'וליות, מריל סטריפ מנצחת, וזה באמת בסדר גמור, כי לנצח אותה זו משימה בלתי אפשרית.
"ג'וליה" היא לא סדרת חובה, אבל היא גם לא סדרה שהייתי מוותר עליה לו הייתי נתקל בה בשיטוט כלשהו ב-VOD. מדובר בסיפור נאה על גיבורת תרבות מרגשת ומתוקה, ויותר מזה: כל מי שאוהב לפנטז על מנות מעוררות תאבון דרך המסך ודאי ייהנה מאוד מסדרה מרעיבה בכל דרך אפשרית. "ג'וליה" עצמה לא בת השוואה לאיזושהי ארוחת גורמה, יותר כמו שניצל ופירה שסבתא מכינה, מנה שיכולה להישאר טעימה גם אחרי שבוע במקרר ושלוש דקות במיקרו. האלטרנטיבות יכולות לקרוץ (ואכן מומלץ קודם כל לראות את "ג'ולי וג'וליה", סרט שהוא אושר), אבל גם בזה יש טעם.