האווירה בארצות הברית בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מלאה בפחדים וחששות: המלחמה הקרה יצאה לדרך; האיום הגרעיני קרם עור, גידים ונשורת רדיואקטיבית; הקומוניסטים הסתובבו להם חופשי ברחובות ופיזרו רעיונות, עד שהגיע ג'וזף מקארתי ויצא לציד מכשפות. כמו בכל עשור שמכבד את עצמו, הפחדים האלה באו לידי ביטוי בקולנוע בדמות סרטי מדע בדיוני ליגה ז' עם חייזרים ויצורים לא מהעולם הזה. מבט חטוף בוויקיפדיה יגלה לכם רשימה ארוכה של זבלונים כאלה, שנולדו כתגובה תרבותית לחששות הכי גדולים של האומה החזקה בעולם.
"המסך הירוק" (The Green Veil), סדרה חדשה מבית חברת הפקה בשם The Network ושעלתה בשבוע שעבר ב-yes, מנסה לעשות טייק משלה על התקופה הזו וקושרת אותה למעמד האישה באותם זמנים וליחס של החברה האמריקאית לזרים ולקבוצות מיעוטים. עלילת הסדרה מתרחשת בשנות ה-50 ומערבבת בין כמה נושאים בוערים אז, כולל סיפורים הזויים על צלחות מעופפות וחייזרים, שהציפו את העיתונות בסיפורים ספק אמינים ספק מחייבים הסתכלות פסיכיאטרית עמוקה על אלו שסיפרו אותם.
ג'ון לגוויזאמו הוא גורדון רוג'רס, בן למהגרים שהופרד בילדותו מאמו והפך לסוכן ממשלתי עם אופי מטריד ומיסיונר של החלום האמריקאי. אשתו, מייבל (חני פירסטנברג הישראלית), שירתה את המדינה במלחמת העולם השנייה ועכשיו היא עקרת בית פשוטה. רוג'רס הוא תמונת ראי לגבר האמריקאי הטיפוסי בשנות ה-50: שוביניסט, סקסיסט, מיזוגן שתמיד חושד שיש קומוניסטים סביבו. כשהוא חוקר חשד לחטיפתו של זוג מהגרים בידי חייזרים, אשתו מתחקה אחריו, רק כדי לגלות אמת מטרידה הרבה יותר מסתם סיפור בדיוני.
כאמור, "המסך הירוק" מעלה ברטרוספקטיבה כמה וכמה נושאים לדיון טלוויזיוני, לא מעמיק, קצת מחופף (בכל זאת, אורכו של כל פרק הוא כ-25 דקות), אבל מן הסתם רלוונטי למציאות האמריקאית העכשווית. התסריט של ארם רפפורט, שגם יצר את הסדרה, מתייחס בנשימה אחת למיליון ואחד דברים: מעמד האישה, שוביניזם, סקסיזם, גבריות רעילה, שנאת זרים, והסליחה נתונה עם מי שלא הוזכר כאן. הכל כאמור מוקרן ברפלקסיביות על התרבות האמריקאית של זמננו, אבל כאן באמת שום בשורה חדשה – לא בעשייה הטלוויזיונית ולא בעיסוק של הסדרה, חשוב ככל שיהיה.
במובן מסוים (וכנראה גם בגלל קוצר הזמן), ההתייחסות של רפפורט לנושאים הללו רק מגרדת את פני השטח. אין פה שום ניסיון לקחת פטיש חמישה קילו, לשבור את השכבות העבות ולהיכנס לעומק הדברים. נשאלת השאלה: אם הסדרה מנסה למתוח ביקורת על החברה האמריקאית – אז למה היא לא נוקבת מספיק? יכול להיות שעבור הצופה האמריקאי הממוצע הדברים ייראו אחרת.
תיאור העלילה המקוצר של "המסך הירוק" בפרסומים מספר על חייזרים וכולל אזכור לטוויסט מסקרן. לזכותה ייאמר שהיא אכן מנסה לשמור על אפלוליות ומסתורין, אבל זה מאבד מערכו כבר בפרק הראשון (ולחלוטין מתנפץ בפרק השני), כך שאפשר להבין לאן היא לוקחת אותנו ואיזו דרך אנחנו צריכים לעשות. התסריט הנמהר מריץ את העלילה קדימה, לא בונה באופן נכון את הדמויות שבו, ובשלב מוקדם יחסית הסדרה מאבדת גובה ומפלס הסקרנות והציפייה יורד בהתאם. זה הופך את "המסך הירוק" לחסרת טעם וריח, חיוורת ונטולת אופי. מה היא רוצה להיות? מותחן מד"ב? דרמה משפחתית? היא קצת קלולס וזה מפיל אותה כבר בהתחלה.
הבעיות של "המסך הירוק" נמשכות גם בליהוק. בין פירסטנברג לגוויזאמו אין שום בדל של כימיה מינימלית וזה בולט עד כדי צרימה וצריבה בעין. היחסים של מייבל וגורדון כבר מזמן עלו על שרטון, רק שהוא עדיין לא קולט את זה. בין השניים יש תהום בגודל הגרנד קניון, אבל אף אחד לא קונה את מה שקורה ביניהם, בעיקר כי אין להם כל כך מה למכור. זה מתכתב עם הפסקה הקודמת: אין כאן תסריט טוב שיפתח את הדמויות באופן עמוק מספיק כדי שנזדהה איתן. פירסטנברג ולגוויזאמו לא אשמים. לזכותם ייאמר שכבר ראינו מהם דברים טובים יותר.
"המסך הירוק" לוקה בתסמין הידוע של סדרה שהתקציר שלה טוב ממנה. היא עשויה לסקרן כשקוראים את התקציר, אבל כשצופים בה היא סתם מאכזבת, במיוחד לאור העובדה שמשחקת בה שחקנית ישראלית מוכשרת בתפקיד הראשי. זהו לא שיתוף הפעולה הראשון בין לגוויזאמו לרפפורט. תחקיר קצרצר ולא מעמיק מדי על הפורטפוליו של יוצר הסדרה מגלה במהרה כי הוא אחראי לתכנים בינוניים עד גרועים (לפי אתרי הדירוג לפחות), שבחלקם מככב לגוויזאמו. ובכן, אם זה לא הצליח לפני כן, אין ממש סיבה שזה יצליח דווקא עכשיו.