שקט (Hush)
אישה כבדת שמיעה מתמודדת עם פולש אלים ומסוכן, שמנסה לחדור לביתה בלי שתוכל, וול, לשמוע אותו ולכן למצוא אותו ולהגיב לו. שקט הוא טייק מעניין מאוד על הפלישה הביתית, תת-ז'אנר אהוב ומוכר בסרטי האימה. בשונה מסרטי הפלישה הקלאסיים, הוא מציב את הצופה בעמדת יתרון קלה על הגיבורה (שהרי הצופים יכולים לשמוע ולראות את הפולש), אבל לרגע לא גורע מתחושות המתח והאימה שנלוות בדרך כלל לעלילות האלה.
ורוניקה (VERÓNICA)
עוד לפני צאתו, ורוניקה הספרדי עורר עניין רב בקרב חובבי האימה כיוון שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, וליתר דיוק על שורת תקריות מוזרות שאין להן ממש הסבר אחד רציף וסביר, ושקרו אחרי מותה של נערה בת 18 שהתנסתה בזימון רוחות וערכה סיאנס. פלאס, מי שצפה בהקרנותיו המוקדמות התעקש שמדובר באחד הסרטים הכי מפחידים אי פעם.הסרט עצמו הוא סרט מפחיד, אין ויכוח, אבל איננו יצירת מופת. הוא כן יעיל, מגעיל ומבעית במידה, והשחקנים שבו עושים עבודה מצוינת. מי שאוהב קולנוע אירופאי, אוהב לפחד (במידה) ואוהב סיפורי רוחות ודיבוק - שלא יעז לפספס.
המשחקים של ג'ראלד (Gerald's Games)
אגב סרטי אימה יעילים, בואו נדבר על המשחק של ג'ראלד, שמתרחש כולו בחדר שינה אחד, ומשתתפות בו, בנדיבות, אולי שלוש דמויות. ג'סי ובן זוגה, ג'ראלד, מגיעים לבקתת נופש מבודדת במטרה לחגוג את אהבתם בליווי ויאגרה ואזיקים. הוויאגרה גורמת לג'ראלד לעבור התקף לב, והאזיקים מותירים את ג'סי כבולה למיטה בלי יכולת לעזור לו או לעצמה. גם אחרי שהיא מבינה שבן זוגה לא ישוב, השעות נוקפות, ג'סי הולכת ומתייבשת, ושפיות דעתה הולכת ומתרופפת. עד סוף הסרט הזה, שרובו מבוסס על הופעת סולו מעולה ומרגשת של השחקנית קרלה גוג'ינו, הגיבורה תתמודד עם איברים כרותים, ועם דמות מסויטת שיושבת בפינת החדר ובוהה בה, אבל גם עם זכרונות מחייה הזוגיים ועם טראומות ילדות. זה מסע היחלצות מצמרר, אבל גם סיפור גבורה דרמטי מרגש עד מאוד.
הניצוץ (The Shining)
כמו המשחקים של ג'ראלד, גם הניצוץ מבוסס על יצירה של סטיבן קינג, וכמוהו, הוא סיפור מצומצם ואווירתי על דמויות מעטות שנעולות בתוך חלל סגור שהולך ומעביר אותן על דעתן. אם איכשהו החמצתם את הסיפור של ג'ק טורנס ובני משפחתו, שטובעים בעולם הרפאים של מלון האוברלוק, אתם צריכים לעצור הכל ולצפות בהניצוץ. יש שפע סיבות לכך שהניצוץ נכנס לפנתיאון סרטי האימה ההוליוודיים של כל הזמנים, וכל אחת מהסיבות האלה צריכה ויכולה לשכנע אתכם לתת לו הזדמנות. הוא משוחק היטב, מצולם בצורה מופלאה, מבוים בהמון סבלנות ולא פוסח על שום הזדמנות לטלטל את צופיו עד היסוד. לא מומלץ לצפייה לפני חופשה משפחתית.
הערפל (The Mist)
סליחה, אבל אנחנו עדיין בענייני סטיבן קינג, כי גם סרט האימה הזה מבוסס על יצירתו. עיירה מנומנמת - כאילו הוליווד מכירה סוג אחר של עיירות - נופלת למצור של יצורים רצחניים, שמוסווים בתוך ערפל סמיך. קבוצת שורדים מתבודדת בסופרמרקט קטן, ומבינה שכל מי שיצא ממנו - לא ישוב בחיים. האימה האמיתית מתגלה לא במאבק עם הערפל אלא בתוך הסיפור האנושי שנרקם בקרב השורדים, כשאחת מהם, אישה כריזמטית עם תפיסת עולם משיחית, מחליטה שהערפל הוא סימן לקץ הימים.
קופסת הציפורים (Bird Box)
במציאות פוסט אפוקליפטית, בה ישויות חייזריות או מיסטיות גורמות לכל מי שרואה אותן להיכנס להתקף מאני אלים שסופו התאבדות, אישה אחת מנסה לקחת את שני ילדיה למקום מבטחים. האימה של קופסת הציפורים, שמבוססת לא מעט על הפער בין מה שמלורי (הגיבורה) רואה ומה שהיא לא יכולה לראות, היא אימה סופר-אפקטיבית, שלא מרפה גם ברגעיו המתונים יותר של הסרט. כאיזון, קופסת הציפורים נמנע מהצגת זוועות מפורשות מדי (בטח לא בכמויות שמאפיינות את סרטי הרוצחים והמענים), ולכן מתאים גם למי שאוהב את הסרטים שלו מפחידים, אבל לא יותר מדי. כמו כן, סנדרה בולוק מצטיינת בתפקיד הראשי, ומאזנת חוסר סבלנות, אטימות וקשיחות עם חמלה, אהבה ותקווה אימהית.
תברח (Get Out)
לא שהאימה בתברח לא פועלת כמו שכל כך הרבה דברים אחרים פועלים לטובתו, כד שקשה כמעט לזכור שהוא, במהותו, סרט מפחיד מאוד. כריס הוא צעיר אפרו-אמריקאי שנוסע לפגוש את משפחתו הלבנה מאוד של אהובתו הלבנה מאוד. בבית המבודד של המשפחה האמידה, הוא מגלה בהדרגה מזימה אפלה ומטורללת שקושרת בין גזע, כסף, אהבה והרבה מאוד אלימות. התסריט של תברח מהודק, מצחיק ברמות ומכיל גם כמה תפניות שקשה מאוד לחזות (אבל אפשר. סבבה, הבנו, אתם ממש טובים בזיהוי טוויסטים), והשחקנים שבו לוקחים את הדמויות האכזריות והעלובות שלהם ברצינות הראויה. קלאסיקה מודרנית.
מאמא (Mama)
שתי ילדות יתומות, שגודלו בבקתה מבודדת באמצע יער, מאומצות על ידי בני זוג צעירים - ג'סיקה צ'סטיין וניקולאי קוסטר-ולדאו (משחקי הכס). ההורים המאמצים מגלים במהרה שמי שגידלה בפועל את הילדות המשונות היא רוח רפאים מסוכנת שזכתה מהן לכינוי "מאמא", ובואו נגיד שהיא לא לגמרי מבוסטה על הרילוקיישן. בשנת צאתו, מאמא נחשב למהפכני כמעט, ובמבחן הזמן ניתן לראות גם את הפגמים שבו, אבל לפעמים כל מה שצופה רוצה הוא סיפור רוחות ישן וטוב, עם נבל שאי אפשר באמת להילחם בו לפני שלומדים איזה שיעור חשוב על אהבה ומשפחה - ומאמא הוא בדיוק זה. והוא גם נראה מעולה, אז כאילו מה.
העולם שאחרי: הכחדה (Annihilation)
זה מותחן? דרמה על טבעית? סרט הרפתקאות שהוא גם מסע להצלת אהוב ליבה של הגיבורה? כן וכן וכן, אבל העולם שאחרי: הכחדה הוא גם חתיכת סרט אימה מפחיד ומרהיב. נטלי פורטמן מגלמת מדענית שעומדת בראש משלחת מחקר אל תוך "הניצוץ". לא, לא הניצוץ הזה, אלא בועה שהלכה ונבנתה סביב סבך ביצות בדרום ארצות הברית, ושכל מי שבא בשעריה מגלה בפנים עולם מעוות בו החי, הצומח והדומם מולחמים אחד לשני, ומי שמצליח לצאת ממנו, עושה זאת כשהוא מסובב על כל הראש. זהו סרט איטי עם עיצוב אמנותי מוקפד, אבל יש במרכזו עלילה משונה ומאיימת כל כך, עד שלא תרגישו את הזמן עובר. אבל כן תרגישו שאתם צריכים להדליק את האור ולא לכבות אותו יותר לעולם, בעיקר אחרי סצנת הדוב המדבר.
קלוברפילד (Cloverfield)
מפלצת ענקית מטילה את אימתה על ניו יורק, וחבורת צעירים חמושה במצלמה מתעדת את ההימלטות ממנה. זו, בגדול, עלילת הסרט המהפכני למדי הזה, שהביא לפני עשור את בשורת הפאונד-פוטג' (צילום שנראה ביתי או חובבני) לשוברי הקופות ההוליוודיים. בשונה, למשל, מפרויקט המכשפה מבלייר, שגם נעשה בתקציב זעום, בקלוברפילד הושקע לא מעט כסף, וזה ניכר בו. השחקנים בו מקצועיים יותר, האפקטים בו נראים טוב גם היום, והתסריט שלו בנוי בצורה כל כך מספקת, שלמרות העלילה העגמומית שבו ולמרות קטעי הגועל נפש שמבליחים בו מדי פעם, הצפייה בו עדיין מהנה.
אמריקן פסיכו (American Psycho)
אם נולדתם בעלי קיבה חלשה, או לב אנושי מתפקד, או חיבה בסיסית למין האנושי בכלל ולכריסטיאן בייל בפרט - לא בטוח שתיהנו מהצפייה באמריקן פסיכו. הסרט הסופר-אייטיזי הזה (שמבוסס על ספרו של ברט איסטון אליס, והופק בכלל בסוף שנות ה-90) הוא מופע יחיד מחריד של בייל, שמגלם בו את פטריק בייטמן, איש עסקים מטופח ועצור שמסתיר סוד קטן אחד: הוא בעצם פסיכופט אלים שמצליח להרגיש שהוא חי רק כשהוא מבתר נשים במסור חשמלי. אתם יודעים, צרות מעוררות הזדהות שכאלה. הסרט מסופר כולו מנקודת מבטו של בייטמן, וזו נקודת מבט אפלה מאוד להביט ממנה, אבל הסרט לא מאבד אחיזה לרגע. התוצאה היא חוויית צפייה אינטנסיבית וקשה, אבל גם מרשימה ומרתקת.