בשבוע שעבר התכוננה שני כהן להיכנס לנעליה של קמלה האריס. היא עבדה על הטקסט ולמדה את המבטא, והמאפרות כבר בנו את הדמות לחיקוי. רק שבימים סוערים כמו במדינתנו, ליל פיטורי גלנט טרף את הקלפים, גם במדינה וגם במערכונים. דונלד טראמפ ניצח את האריס במציאות, וגלנט ניצח אותה במדד האקטואליה. ההשקעה ירדה לטמיון, אבל קיבלנו את כהן בפרק הבכורה של העונה ה-22 של "ארץ נהדרת", שעלתה בשבוע שעבר בקשת 12, במערכון המטלטל של החטופה שמתגלה לראש הממשלה בסיוטים.
"זה היה מערכון נורא קשה", אומרת כהן. "כשקיבלתי את הטקסט ישבתי איתו קפואה, הראש שלי לא הפסיק לחשוב על זה. רצינו להגיד שאנחנו מרגישים שלא נעשה מספיק, שמי שלקחו אותו מהמיטה שלו לפנות בוקר הופקר ושאנחנו רוצים לדעת שיעשו הכל כדי להחזיר את האנשים שלנו שעדיין נמצאים שם. אז איך תכתוב את זה? ככה. זו כתיבה שהיא מבריקה וכואבת. נשברתי בצילומים, פרצתי בבכי כי פתאום כל מה שניסיתי להדחיק התפרץ. עמדתי שם, בלי איפור ועם מנהרה מאחוריי, וניגשתי לזה לא כמו שניגשים לקומדיה, אלא לדרמה הכי כואבת שיש. צפו כל כך הרבה כאב, כעס והזדהות שפירקו אותי, זה מבעית ולא נתפס. התגובות היו מטורפות, אנשים כתבו לי 'בכיתי איתך'. אנחנו מדברים על התוכנית הכי מצחיקה בישראל, אבל כשהסאטירה כתובה היטב, היא מצליחה לקחת אותך ב-180 מעלות לצד השני".
הייתה התלבטות אם לעשות אותו?
"שאלו אותי אם יש לי קווים אדומים ואם נצחק על חטופים. מה זה לצחוק על חטופים? איזה מין דבר זה? ברור שלא, והנה הגיע לפתחי מערכון שמדבר על חטופים, אבל זה טוב מאוד שיש מדי פעם מערכונים מטלטלים, זאת הסיבה שאנחנו פה. היה המערכון המטלטל על נשים מוכות, על נשות המילואים, את אודי (כגן, שמתמודד עם פוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי – א"ו) שחוזר מהקרב, את מערכון קציני הנפגעים שדופקים על דלת של חרדים ושספג ביקורת, ועכשיו זה".
אולי הביקורת מוצדקת, ו"ארץ נהדרת" באמת רק נגד ביבי?
"'ארץ נהדרת' מבקרת ומתייחסת לכל מה שקרה השבוע. אני עצמי גילמתי את מרב מיכאלי ואף אחד לא עשה לה הנחות. אני מרגישה שכל חברי הממשלה הם פליטי ריאליטי, 99% קידום עצמי ואחוז אחד של עשייה, יש שכחה מוחלטת שהם צריכים לעבוד בשבילנו ולא בשביל עצמם, באמת לקדם דברים כדי שיהיה פה יותר טוב. אף אחד לא מבין את הפונקציה שלו".
במערכון אחר ששודר בתוכנית הבכורה של העונה שיחקה כהן אישה בקבוצה שעושה רילוקיישן ליוון. למרות הביקורת שיש לה, היא עצמה דווקא לא בעניין. "אני לעולם לא אעזוב פה, כרגע הכל נראה נורא ואיום, אבל אני חושבת שיקום פה דור חדש שיקדש אמת. יהיו בו חיילים משוחררים, הורים של חטופים, אנשים שחוו תופת, אנשים שחשוב להם שתהיה פה יושרה והכל ישתנה. אני אופטימית, אני לא יכולה אחרת. האופציה השנייה היא אבדון, כליון, ואני בן אדם של חיים, של תנועה. זה כמו שאחרי אובדן אתה חושב שבחיים אתה לא תהיה שמח יותר, אבל לוקח קצת זמן ואתה מגלה שאתה כן יכול להיות שמח. אני מקווה לטוב ועושה כל מה שאני יכולה כדי שיהיה פה יותר טוב. חבר אמר לי פעם שלמילים 'שמחה' ו'גמיש' יש אותו ערך בגימטריה, וכדי שנהיה כאן שמחים, צריכים לגלות גמישות. החרדים צריכים להתגמש ולהבין שכולנו חיים פה יחד, ואנחנו צריכים להתגמש ואולי לא לגייס את כולם. אבל אי אפשר שלא להתגמש".
האובדן שעליו מדברת כהן (44) הוא המוות של אחותה הצעירה והיחידה גל למחלת הסרטן לפני 22 שנה. "יש לי שפה משותפת עם אנשים שחוו אובדן. יש לי מה לומר להם, ויש לי מה לומר גם ממרחק הזמן. אני זוכרת בגוף את התחושות האיומות והנוראות של ההתחלה, של השנים הראשונות. אחד מהמפגשים הכי משמעותיים שהיו לי במלחמה היה עם ההורים של רויה ונורל מנצורי, שתי האחיות שנרצחו בנובה. הכרתי אותם כשכבר ידעו שרויה נרצחה, ועוד קיוו שנורל חטופה. מיד היה לי חיבור איתם, הם אנשים מדהימים. באותו ערב כבר צחקנו קצת, ואחר כך הם קיבלו את הבשורה האיומה שגם נורל נרצחה. שם היה לי משבר. עצרתי את הרכב בצד ושאגתי 'אני לא יודעת איך לעזור עם שתיים, אני יודעת עם אחת'. זה תסכול נורא, הרגשתי אשמה שאין לי איך לעזור להם".
תוך כדי תנועה, הבנת שיש לך פה איזשהו תפקיד?
"הבנתי שלאנשים נוח לדבר מולי ושיש חשיבות מאוד גדולה לדבר רגע אחרי הטראומה. במפגשים בבתי החולים היה משהו מאוד עוצמתי ונכון, ואחרי שבוע כבר התחלנו את 'הבריגדה'. מישהו אמר שזו הייתה ההופעה הכי משמעותית עבורו, כי הוא ראה אנשים שהיו מאוד סגורים ופתאום קמו ורקדו. זה היה בשבילי חבל הצלה, כי אחרת את תקועה מול החדשות בחרדות איומות".
"בריגדת האהבה" הוא מיזם של המוזיקאיות סיון טלמור ואיה זהבי פייגלין. אליהן הצטרפו כהן, אניה בוקשטיין, יובל שרף, דאנה איבגי, שני קליין, ליאת הר לב ואומניות נוספות שעברו בין בסיסים ומלונות מפונים ודאגו להעלות את המורל.
"לא הכרתי לפני כן את סיון ואיה והפכנו לחברות טובות. זה כמו לעבור טירונות יחד, להגיע למקומות שאת מפחדת להגיע אליהם ולחשוב מה יקרה אם ייפלו עלינו טילים ואם לא יהיה לנו איפה להסתתר. מה שהיה יפה זה שהן תמיד היו כותבות, 'אנחנו מספיק, מי שקשה לה ומפחיד אותה, לא לבוא'. הכל היה בסימן של טוב, בלי שיפוטיות ובלי ביקורתיות. אני שמחה שהייתה לי הזכות לעשות את זה, עד שבשלב מסוים התפזרנו לחיים, למרות שהם לא באמת נמשכו. יש מועקה, יש קושי ודכדוך, אבל אנחנו מתפקדים. עושים מה שצריך, אבל לקום בבוקר יותר קשה, להירדם יותר קשה, משהו בלהניע את עצמנו קשה יותר. אנחנו אוכלים יותר, מעשנים יותר, מחפשים כל הזמן איך לאלחש את הכאב".
הייתי לוקחת מספרי טלפון של נהגי מוניות כדי לעזור להם
כהן שיתפה בעבר שהיא מתמודדת עם חרדות. בשנת המלחמה הן לא שככו, אבל היא מצאה מקום שלו, רגוע יותר. "יש לי עוד דרך ארוכה, אני עוד לא הבן אדם הרגוע שאני רוצה להיות, הדימויים הקטסטרופליים שיש לי בראש עדיין רצים, אבל אני כבר לא רבה עם זה. אני מזכירה לעצמי שזה לא סובייקטיבי ושכולנו נמצאים בסיטואציה לא נורמלית שבה אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר. בכל בית יש מלא חרדות קטנות ואנחנו אמורים להתנהל עם הדבר הזה, שלא לדבר בכלל על אנשים שחווים אובדן של בית, של קהילה ושל חיים. כל מה שאני אגיד עכשיו מגמד, אנחנו מדינה בהפרעה".
איך הצלחת להתמודד עם זה?
"סידרתי לעצמי משהו בראש. כשפגשתי אנשים והרגשתי נחוצה ניסיתי להבין למה, והבנתי שזה כי אני מגבירה לאנשים את האור. בעמותה שאני מתנדבת בה, שמחה לילד, זה המוטו, 'מחליפים כאב בחיוך', וזה בדיוק זה, לראות אנשים שרע להם ולהצליח איכשהו לגרום להם לחייך. החושך מאוד גדול ועוזר לי לספר לעצמי שאני בצבא האור, זה העוגן שלי. בכלל, אני כבר לא מדברת לעצמי לא יפה. פעם היה בתוכי איש עם שוט שבכל פעם שאני לא מאה, היה אומר לי, 'יאללה, די כבר, קומי, מה את נחה', הייתה בי אפס חמלה עצמית. היום אני כבר לא הולכת מכות עם עצמי. כל המחלות האלה שהגוף תוקף את עצמו הן בסוף מחלה פנימית, ברגע שאתה מפסיק להילחם, זה עובר הרבה יותר מהר".
והכאבים של כהן לא התבטאו רק בנפש, אלא גם בגוף. בגיל 28 התפרצה אצלה מחלת האנדומטריוזיס, תסמונת גינקולוגית שגורמת בין היתר לכאבים עזים ולדימום מוגבר בזמן הווסת. אחרי שנתיים של טיפולי פוריות, הגיע האבחון – והוא נתן שם לכאבים שאיתם התמודדה, ונמצא להם פתרון בניתוח מסובך בשווייץ, שהצליח. כהן נכנסה להיריון והביאה לעולם שלוש בנות.
"חלק גדול מזה שהתפרץ לי האנדו היה נפשי. זו מחלה שבה רירית הרחם יוצאת מהגבולות שלה, היא הולכת, מטפסת ומגיעה למקומות שהיא בכלל לא מוזמנת אליהם, כמו אנשים שלא יודעים לשרטט גבולות. פעם הייתי נוסעת הביתה וסוחבת איתי צרות של נהגי מוניות, הייתי לוקחת מהם מספרי טלפון כדי לעזור להם. אם חשבתי שלהיות שם בשביל כולם מבלי לספור את עצמי זה הרואי, היום אני מבינה שאין בזה גבורה. אם את יוצאת מגדרך בלי רגע להיות מחוברת לעצמך ולגבולות שלך, את מנותקת".
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי 'אני צריכה עזרה'. ביקשתי מאמא שלי והיא הייתה בהלם, היא לא שמעה את זה ממני בחיים. שם התחיל הריפוי, להסכים לבקש עזרה, להסכים להיות חלשה ולשתף. זה הכלא הכי גדול באנדו, לא לדעת מה יש לך, את גם לוקחת כל מיני תרופות ונוגדי דיכאון מבלי לדעת שיש את הדבר הזה ושיש מה לעשות איתו. היום יש הרבה יותר מודעות, אבל אני גם רוצה להגיד שזה ממש בסדר לא להרגיש בנוח לדבר על זה. לא צריך לכעוס על מי שלא משתפת, כל אחת וההתמודדות שלה".
בחוויה שלי אני רק בתחילת הדרך
בימים אלה מגלמת כהן את התפקיד הראשי של נורה במחזה "בית בובות" בתיאטרון הבימה. "הפסיכולוגית שלי אמרה לי, 'אני לא יודעת אם נורה נכתבה בשבילך או את נכתבת לנורה'. היא חיה חיים מאושרים לכאורה עם בעלה עד שהיא מחליטה על דעת עצמה ללוות כסף מהשוק האפור כדי להציל אותו ממחלה. הפחד הכי גדול שלה זה שבעלה יגלה וישליך אותה לאלף עזאזל מהמדרגות, עד שכל החרדות והשדים שלה מתחילים לצוף".
זה מחזה בן 150 שנה, היחס לנשים אז בהחלט היה שונה. שיניתם משהו כדי להתאים אותו להיום?
"היה לי חשוב להדגיש שהיא לא משתגעת. הייתה לנו גרסה ראשונה להצגה שהתחילה ונגמרה בבית חולים לחולי נפש כי היא יוצאת מדעתה, ובאמת עד לפני 60 שנה היו יכולים לאשפז אישה בגלל התקף חרדה. אחרי שש הצגות הרגשתי שזה לא יושב לי טוב בבטן, אז התקשרתי לחנן שניר, שביים את המחזה, ואמרתי לו, 'אני לא רגועה, משהו פה לא עובד לי'. הוא הסכים איתי. אמרתי לו שהיא חייבת לצאת וידה על העליונה, שהיא נפטרת מהחרדות שלה או לפחות עושה איתן איזושהי עבודה, כי להיות בהתקף חרדה זה לא להשתגע, זה להיות בסטרס מטורף, להרגיש שהכל סוגר עליך ולהגיב בהתאם. זה אנושי, בטח אם כל הסיבות תומכות בזה. שינינו ואני מאוד אוהבת את הסצנה האחרונה. כדאי להישאר עד הסוף".
הרגע הכי מרגש עבור כהן סביב ההצגה התרחש כשבפרמיירה נחו עיניה על לא אחרת מאשר הגברת הראשונה של התיאטרון, גילה אלמגור, שהתיישבה בקהל. "ראיתי אותה איך שעליתי לבמה. את יודעת איזה מלחיץ זה? הפרצוף הראשון שאת רואה זה גילה, ואת צריכה לשמור על ריכוז שיא. פחדתי שיתפוס אותי התקף חרדה, אבל אחרי שהיא ראתה את ההצגה היא מאוד החמיאה לי. בתור ילדה את נושאת אליה עיניים, את רואה 'הקיץ של אביה' ומתבאסת שלא לקחו אותך, ואז לא רק שאת עובדת איתה ולומדת ממנה המון, פתאום היא בקהל שלך".
התברגת היטב בתפקידי דרמה איכותיים ולא נשארת רק באזור הנוחות הקומי. יש הבדל בתגובות שאת מקבלת מהקהל?
"תמיד כשחברות שלי מגיעות להצגות ומספרות לי מה אומרים בשירותים, אנשים שלא ראו אותי ב'שוטרים' או ב'עלומים', או בסרטים 'גן קופים' ו'גרגירי חול', מופתעים. אני רגילה של'ארץ' מאוד מגיבים, אבל לא חשבתי שזה יכול לקרות גם בדרמה וזה דווקא קורה אפילו יותר, כי מתייחסים אלייך כאילו את הדמות. יום אחד מצאתי את עצמי בסופר במחלקת בשרים כשאנשים רבים מעל הראש שלי בנוגע למיקי ואלון (הדמות שגילמה בסדרת הדרמה 'השוטרים' לצד צחי הלוי – א"ו), זה היה מצחיק נורא".
חששת לעבור מהקומי לדרמה?
"לא, זה היה לי מאוד טבעי. בתיכון הייתי בצעירי הקאמרי, וכשהייתי בהצגה בבית ספר למשחק אבא שלי קרא לי לסלון ואמר לי, 'שני, אני רוצה להגיד לך משהו. אסור לך לעשות שום דבר אחר בחיים'. זה היה אחד הרגעים הכי מאושרים בחיים שלי. ברגע שסיימתי את בית הספר הבנתי שיש המון שחקניות דרמטיות ומעט שחקניות קומיות. ראיתי 'ארץ נהדרת' והבנתי שאם יש שם רק שתי נשים, אז כנראה אין הרבה שיודעות לעשות את זה. הבנתי שלי יש יכולת קומית, וכדאי לי להתחיל איתה. אחרי זה כשהגיעו הצעות בתחום, עניתי הרבה פעמים 'לא' ורק אז התחילו להגיע דברים שעניינו אותי. אני מרגישה שעוד לא עשיתי כלום, בחוויה שלי אני רק בתחילת הדרך. אני כנראה במקום הנכון, כי אני קמה כשחושך בחוץ ועדיין דופק לי הלב מהתרגשות".
הצלחת להפוך משחקנית רקע לכוכבת שקוטפת תפקידים ראשיים. איך את מסבירה את ההצלחה המבורכת שלך בתחום שרוב האנשים לא מצליחים בו?
"זה שילוב של רצינות, אמביציה ושאפתנות. רק היום, אחרי 15 עונות של 'ארץ', אני יכולה להרשות לעצמי להתכונן לסצנות מסוימות במונית, כי אני כבר מכירה את המחשב שיש לי בראש ואני יודעת מה קל לי ועל מה אני צריכה לעבוד שניים-שלושה ימים קודם. לצד הרצינות והמקצועיות לא מספיק רק כישרון, אתה צריך גם נורא לרצות. אני כל הזמן בהתרגשות לקראת הדבר הבא, גם כשאני לא יודעת מה הוא, ברור לי שהוא יגיע. ברגע שההתרגשות פה, זה מגנט".
היא בזוגיות כבר 22 שנה עם בעלה גלעד ורובל, מאז שהייתה סטודנטית למשחק. היום הם גרים בביתם החדש בצפון תל אביב ומגדלים בו את שלוש הבנות יהלי, גאיה ועפרי. "עברנו הרבה דברים, הוא הכיר גם את אחותי. אנחנו חברים טובים ואוהבים למרות שהוא שונה מהעולם שלי. התמונות שגלעד הכי אוהב שלי זה אני בשיער סתור, מכינה שקשוקה בקמפינג בלי טיפת איפור".
ולך נוח עם עצמך ככה?
"פעם לא היה מצב שהייתי יושבת ככה מולך בלי קונסילר או סומק, אבל אני הרבה יותר שלמה ונינוחה עם עצמי, זה מגיע מבפנים. זו מידת חופש שלא ידעתי שקיימת".
להצליח להתפתח יחד, בטח כשיש שינוי מחלום להצלחה ממשית – זה לא תמיד שורד את מבחן הזמן. איך צולחים את זה?
"גלעד מפרגן מאוד, וגם אני גמישה. גמישות ביחסים זה דבר חשוב, לא לעשות מכל דבר עניין. מה שלא חייבים להגדיל, אפשר להשטיח. בלעדיו אני לא יודעת אם הייתי יכולה להתמודד עם הכל, הוא עוזר לי להיות עם הרגליים על הקרקע ועם הראש בעננים, הוא מייצב אותי. אנחנו מאוד שונים אבל עם בסיס מאוד דומה, שנינו צריכים בית. עכשיו כשהבנות גדלות אנחנו שוב מתפנים ל'יחד' שלנו, שהוא לא רק שיח תפעולי. פתאום יש לנו הזמן שלנו, לקום מאוחר בשבת או להישאר עם היין שלנו אחרי ארוחת שישי כשהבנות עולות לראות סרט. אני מאוד אוהבת את זה שהילדות כבר לא תינוקות, זה זמן טוב".
לא תינוקות, יהלי כבר חגגה בת מצווה. היא יצאה מצדפה כמו הדמות האיקונית שגילמת, קשת ליבליך?
"הצעתי לה והיא לא הייתה בעניין. גיל ההתבגרות זה אירוע לא פשוט, אבל אני נעזרת בכמה שיותר כלים. אני כל ערב עושה איתן זמן מיטה, אני רק לא מבינה למה כל הסודות צפים ב-11 בלילה, כשאני רוצה גם זמן לעצמי. מצד שני, לפחות אני יודעת את כל הסודות".
"ארץ נהדרת" תשודר הערב, אחרי החדשות בקשת 12
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | איפור: ליאת שיינין | שיער: ליאור גבריאלוב | הפקה: טל פוליטי