ריבוי החגים בתשרי מעלה מחשבות לא מעטות על השפה שבה אנו מדברים. אפשר לומר כי בימים אלה הפער בין שירי החג והתפילות לעברית המודרנית מזדקר כלולב – אבל אם הדברים האלו לא היו נכתבים עכשיו, בחודש החגים, יש ישראלי שיכול להשתמש בדימוי של "לולב" ובאמת להרגיש אותו?
שפה היא הדמיון והלב המפעים את החיים ואת התקשורת בין בני אדם, כל שכן יהודים. האותיות והצירופים הם מאבות היסוד של התורה – ואגב, לפי הקבלה מי שמעוות שמות (כולל כינויי חיבה) כאילו ביטל את הבריאה כולה. הבעיה עם העברית היא שישנן סיטואציות שמחייבות אותך לטעות. והשגיאות בעברית הן לאו דווקא עניין חדש, זה לא שהטלוויזיה העכשווית שיבשה לנו את המילים.
הנה הוכחה קצרה: באחד הגיליונות האחרונים של כתב העת "קשר", כתב עת לחקר העיתונות והתקשורת היהודית, הופיע מאמר של פרופ' מרדכי נאור לזכרו של שלום רוזנפלד, ממייסדי "מעריב". נאור מצטט במאמרו מכתב שכתב רוזנפלד ובו האשים עיתונאים בעלי שפה חלשה ב"עבריינות לשונית". כינוי-גינוי מעניין. מה שלא פחות מעניין הוא שרוזנפלד האשים את העיתונאים בעילגות כבר לפני כמעט 20 שנה. מכיוון שאין עיתונאי ותיק שלא יודע לספר לנו שפעם, כלומר לפני 20 שנה, העיתונות הייתה ברמה אחרת, הערתו של רוזנפלד מעידה שלא משנה מה שלא נעשה, נאמר או נכתוב – פעם תמיד היה טוב ונכון יותר.
זה מה שקורה כשנותנים לסופרים לשחק כדורגל
מכל מקום, בנוגע לעבר הקרוב יותר: לפני זמן מה השתתפתי בטורניר הכדורגל של נבחרת הסופרים הישראלית, שהתמודדה נגד נבחרות כמו גרמניה ואנגליה. על החלק הספורטיבי האישי לא ארחיב (לאכזבת רבים בעם היהודי, שותפתי רק לעשר דקות). אבל קושי אחד אפיין את כל אימוני הנבחרת, נבחרת סופרים, להזכירכם: איך לדבר על כדורגל, תוך כדי דופק מואץ, מבלי לגלוש לשפתו של עמוס לוזון?
בכדורגל, כידוע, משחקים 11 נגד 11. אבל לאחר ששחקן גרמני הורחק בכרטיס אדום, והמאמן רצה לדרבן אותנו, עלתה הסוגיה המקראית הבאה: האם המאמן אכן יכול היה לצעוק לשחקנים "חבר'ה, כעת אנו אחד עשר נגד עשרה, זה הזמן ללחוץ עליהם" בלי להרגיש שהוא חלק מארגון אל-אהבל? רוצה לומר שיש מצבים, ודאי מיוזעים, בהם שדה הפעולה מחייב אותך לטעות, גם ביודעין. תסכימו ש"חבר'ה, עכשיו אנחנו אחד עשרה נגד עשר, זה הזמן לזיין אותם" נשמע עברית תקינה יותר בעניין זה.
מצ'עמם - אאוט, לא בא בלובה - אין
ויש את סוגיית הסלנג. במצבים מסוימים סלנג מפכה את השפה (למשל, לומר מגניב זה מגניב כבר הרבה זמן). אבל לאמץ סלנג מתוכניות טלוויזיה פופולאריות – כמו בשעתה המילה "מצ'עמם" – זה משעמם. בכלל, אם כבר להשתמש בסלנג טלוויזיוני, אז רק אחרי שהוא איבד מעדכניותו. יש לי חבר שהשבוע החל לומר, בכל פעם שהוא נכנס לסופר, "לא בא בלובה". המבטים החומלים-משתאים שהופנו אליו רק הפכו את הבדיחה ליותר קולית.
הבעיה עם העברית היא שלא מדובר רק בסיטואציות מחייבות טעות. גם להבדלים בין המינים יש משקל בעניין השגיאות. כידוע, יש לומר "נראה לי" בסגול. כשאני פוגש בחורה אני עשוי לקבל בהבנה אחת שאומרת נראה בסגול (גם זה לא בוודאות). אבל גבר שידבר כך דינו כאתרוג פגום מלכתחילה. נראה (בפתח) לי שגם כאן מוטב לו לטעות ביודעין. אם כבר, דווקא הקפדה על תיקון טעויות חמורות ומושרשות כמו "הבאתי" בצירה במקום בחיריק משמעותית יותר.
בסיכומו של דבר, הפיתרון הטוב לסוגיית השפה העברית טמון אולי בהבחנה ברורה בין שפה כתובה למדוברת. כמו בשפה הערבית. כלומר, בכתב יש להקפיד על קוצו של יו"ד, ואילו בעל פה, איך לומר, הכל (כמעט) עלא כיפאק.