קשה להתאפק מלקשור בין הרשעתו של משה קצב לאמירה בדבר המצב המוסרי של מדינה שבה שר האוצר לשעבר בכלא, ראש הממשלה לשעבר בתהליכי משפט ושר החוץ מחכה להכרעת היועץ המשפטי. אבל על כל אלה דיברו וידברו. בואו ננסה לחשוב רגע על פרשת קצב בהקשר של קצב האדם. קצב הוא מקרה חמור דווקא משום שהוא עונה למודל של מה שאפשר לכנות "האונס התרבותי" - אונס במסגרת מערכת יחסים קיימת בין אנשים בוגרים, ולא האונס של המטורף שמציב מארב תוקפני בחדר המדרגות.
אלא שדווקא "האונס התרבותי" הוא הנורא יותר מבחינה מוסרית. שהרי הוא לא נובע רק מאותו ליקוי נפשי או מיני שגורם לגברים להטריד או לאנוס. המכנה המשותף של הגברים שעונים למודל "האנס התרבותי" הוא שהם אף פעם לא עושים את זה כשהם צעירים שלא מחזיקים בעמדות כוח. חלק ניכר ממעשיהם נעוץ בזלזול בנחותים מהם, כל שכן בנחותות מהן, במין, ובתפקיד.
גיבור טרגדיה יוונית
מנותק ממעשי האונס, קצב הוא גיבור טרגדיה יוונית קלאסית, זה שהגשים בצורה המדויקת ביותר את העקרונות שהגדיר סופוקלס: אופיו של אדם הוא גורלו. הוא, שכל כך חלם לעשות היסטוריה, ולהוכיח שלא מדובר בפוליטיקאי אפרורי שהגיע למעמדו רק בשל תככי הפוליטיקה, אכן הצליח להוכיח שאפור הוא לא.
מדובר באדם בעל תעצומות נפש אדירות (מי לא היה נשבר, ולו לרגע, מול מדינה שלמה שמתוודעת למעשי האונס שלו?), שמסוגל לספוג את העלבונות הכי קשים ועדיין להתעקש כי נעשה לו עוול על ידי התקשורת, המשטרה והפרקליטות.
אני לא חושב שבית המשפט תמיד צודק, אבל הוא תמיד הקובע. מה שכן משכנע אותי שקצב מסוגל למעשים שבהם הוא הורשע הוא מסכת טיעוניו והמהלכים שביצע מאז שנחקר ועד להרשעתו. הטענות שלו הן שחידדו את התחושה שאכן מדובר באדם שאין לו אלוהים. אדם שמאמין שהוא מקופח בעוד שמסלול חייו הוא הצלחה ישראלית מטאורית (מגיל 24 הוא ראש עיריית קריית מלאכי, ומאז דרכו הפוליטית רצופת כיבודים) – לכו תדעו מה עוד הוא מסוגל לבקש לעצמו. טוב, בעניין הזה א' כבר הסבירה.
גם היהירות הטמונה בוויתור על עסקת הטיעון, שהייתה מחלצת אותו ממאסר, רק כדי לא להיזכר בהיסטוריה כמי שהודה בשליחת ידיים לעובדת במשרדו, מעידה על קשיות עורף מבהילה.
אישיות נרקיסיסטית
הניסיון שלו לטעון כי העיתונאים נגדו רק משום "שכואב לכם לראות אותי נשיא", כמו גם הטענות כי מחפשים אותו רק משום שאינו שייך לאליטות, מעידות על אישיות נרקיסיסטית. שהרי הלוואי על כל אזרח חיים כמו שהיו לקצב עד שנחשף. נכון שהוא גדל במעברה, אך הוא לא היה היחיד באותן שנים. מה גם שהוא הצליח להיחלץ משם, ללמוד באוניברסיטה, לשרת בצבא בתפקיד נוח, ומיד לאחר מכן נכנס לפוליטיקה. מאז גיל 24, כשנבחר לראשות העירייה, הוא בתפקידים שמצדיקים נהג על פי חוק. אז על מה כל הכעס?
בסיכומו של דבר, בניגוד לפרשנויות, קצב לא ביזה את מוסד הנשיאות. משום שקצב, למן הרגע הראשון להיבחרו כנשיא, לא נתפס כמזוהה עם התפקיד. זה לא נבע מזלזול במוצאו, כפי שהוא טען, אלא מחוסר הערכה לאישיותו. הוא מעולם לא נחשב כמי שמגלם פרק הירואי בתולדות המדינה כמו עזר ויצמן וחיים הרצוג, ומעולם לא היה אצילי כמו יצחק נבון או יצחק בן צבי. קצב היה ונגמר סיפור אישי מעניין. לכן, בהרשעתו, קצב בעיקר ביזה את עצמו. אבל גם זה לא דבר מיוחד. רודפי הכבוד הגדולים ביותר תמיד גומרים קצת בזויים.