השבוע שוב הוטמנו בשולי החדשות ידיעות לפיהן יש התקדמות במגעים להשלמת העסקה להשבת גלעד שליט. בפעם האחרונה שהתפרסמו אשליות על אפשרות חזרתו של שליט, החשש העיקרי שלי היה דווקא מהרגע בו נראה את גלעד חוצה את הגבול לישראל. המחשבה עליו נתקל במצלמות, פוגש את משפחתו, מחבק את החיים בחזרה – כל אלו יכולים לגרום לכך שההתרגשות תעלה על גדותיה. ואם סתם אזרח מן השורה עלול להשתנק מהמחזה, מאיים לחשוב מה יעבור באותם רגעים על גלעד ומשפחתו.
למרבה הצער, בינתיים אלה צרות של עשירים. האור בקצה המנהרה עוד רחוק. לא סתם אני מעלה שתי קלישאות במשפט אחד, כי הבעיה העיקרית היא שגלעד עלול להפוך מחייל, בן אדם, לקלישאה. קלישאה שמשלמת את מחיר החיים במזרח התיכון.
לכל מלחמה, מבצע, אירוע לאומי יש את הקלישאה שלו – ובעניין שליט אין ספק כי האמירה "כולנו רוצים את גלעד בבית, אבל לא בכל מחיר" היא המקבילה החדשה ל"קונספציה" של מלחמת יום כיפור. אכן, לא בכל מחיר. אם החמאס ידרוש בתמורה לגלעד שנעביר לו עשרים ושלושה חטופים אחרים זה מוגזם. אבל המחיר שחמאס מבקש הוא המחיר הגבוה השגור אצל ארגונים מסוגו, שם חיי אדם ואיכותם אינם בראש סדר העדיפויות. כבר עשינו עסקאות קשות דומות עם ארגונו של אחמד ג'יבריל ועם החיזבאללה. השמיים לא נפלו, אבל השבויים שבו הביתה.
זה לא פתרון צודק, אבל זה הפתרון היחידי
הדקות המעטות שבהן צפינו בקלטת של גלעד שליט מקריא את דבריו בשבי החמאס הן תמצית הלענה של הסכסוך הישראלי-ערבי בכללותו. הנה מוצג לפנינו חייל שריון מהצבא החזק והחכם במזרח התיכון, כשהוא נמצא חסר אונים בידי ארגון קטן אך מתוחכם ואכזרי. אלה היו דקות בהן קילפנו מעלינו את הישראליות ושבנו לתחושה היהודית של פעם. מלאי חמלה וחסרי אונים.
הפעם מונח לפנינו הפיתרון – להיענות לדרישתם ולשחרר מאות ואף אלפים תמורת אחד. וזהו פיתרון שקשה להסכים לו. הוא לא צודק, גם לא ראוי למדינה שנאבקת על מעמדה באזור, אבל זה כנראה הפיתרון היחידי.
נכון. להסכים לעסקה שדורש החמאס זו חוכמה קטנה. לא הוגן להשיב מאות מחבלים תמורת חייל; טיפשי לחזק דווקא את החמאס לעומת הפת"ח; ותעלה השאלה כיצד נתמודד עם החטוף הבא.
אבל גם להתנגד לעסקה זו חוכמה קטנה. חלק ניכר מהמחיר ממילא כבר שילמנו. בחמאס כבר יודעים היטב כי הם יכולים לתעתע במדינה שלמה באמצעות חייל בודד; הלכידות החברתית שלנו תיפגע כאשר אחד המוטיבים המרכזיים בישראליות – לא מפקירים שבויים – נשחק.
אבל יש לזכור כי וככל שבחמאס רוכבים על החולשה הישראלית בנוגע לחיי חייל בודד הם גם מתרשמים מהעוצמה הגלומה בנכונות הזו.
אנחנו כמו מוכר מכוניות עם הגב לקיר
יש בעיה אחת שלא מרבים לדבר עליה, והיא פחות תלויה בנו בהקשר של העסקה האפשרית. ייתכן שדווקא האמריקנים מקשים על העסקה כי מבחינתם חשוב יותר לתמוך באבו מאזן, שעלול להיפגע מעסקה שתחזק את החמאס. אבל מה שבטוח זה שעם הטיעון המרכזי של מתנגדי העסקה - ולפיו שחרור המחבלים ליהודה ושומרון יסכן חיי ישראלים נוספים - אפשר להתמודד. אני, ואני בטוח שכך גם רוב הישראלים, מוכן, בשם הערבות ההדדית בעם היהודי, לשלם את מחיר הסיכון האישי הזה, אם נצטרך.
ודבר נוסף ברקע הדיון על עסקת שליט: בכל עסקה, כשאתה מתמקח על המחיר, אתה יכול להצליח טוב יותר כשיש לך יותר אפשרויות. מי שמוכר מכונית כשהוא פחות זקוק לכסף, בוודאי ימכור אותה במחיר טוב יותר ממי שמאוד זקוק לכסף. כשאין לך אפשרויות, אתה מלכתחילה מוגבל. ובכל הנוגע לעסקה הנוכחית אנחנו, יש להודות, נמצאים מראש במצב נחות בנושא שליט. לנו איכפת מחייו, ולחמאס אכפת פחות מחייהם של אסיריו בישראל. ברגע שגלעד נחטף – בכל מקרה הפסדנו. ועכשיו לא נותר לנו אלא לחתוך משהו מההפסד. הגיע הזמן של כולנו לפרוע את המחיר. את החלק שלו גלעד כבר תרם, ולא במשרד.