בתוך נחשולי ההתלהבות, חלק מהדברים עדיין סמויים מן העין. אך מחאת האוהלים, ככל שהיא ישראלית ואפילו יהודית באופייה (אחרי 2000 שנה, מאז שהיהודי הנודד שב לביתו, נראה כי כולנו באובססיה לדירת קבע), מעוגנת גם בהקשרים עולמיים. היא לא פרצה עקב פגישת פתע עם יוקר המחייה בישראל. מבחינה רעיונית, עידן חדש נוכח בעולם: תם הפוסט מודרניזם, שהניב בעיקר אסקפיזם וקריצה צינית כלפי כל מוקדי הכוח בחיינו, הטובים והרעים. החל עידן של מעורבות הפרט במרחב הציבורי. לתקופה החדשה כבר יש פנים, היא רק מחכה לשם.
האירוע המכונן של התקופה טמון בבחירת אובמה, אפרו-אמריקני עם אבא מוסלמי, כנשיא ארה"ב. המעצמה הגדולה בעולם אומנם מדדה, אך עדיין חלוצה בתחומים החשובים: שם ניכר לראשונה הרצון של ההמונים בדרך חדשה, במתן אפשרות למה שהיה נדמה כבלתי אפשרי. אובמה בבית הלבן, על רקע המשבר הכלכלי שפירק מוסכמות עתיקות, העניק השראה במדינות ערב להתקומם למען חירות; ההשפעה חילחלה עד למחאות חברתיות של צעירים באירופה, ועתה גם בישראל.
וידוי: בשעה שהחלו לנטוע אוהלים בשדרת רוטשילד הייתי בספרד. המעקב משם אחר ראשית האירועים הותיר אותי מסוייג. למה? קחו למשל (ואל תחזירו) את אחת המארגנות הראשיות. היא לא חדלה להכריז כי ראש הממשלה, שנבחר על ידי רוב הציבור באופן דמוקרטי, הוא "מובארק הישראלי"; ואיש מחבריה לא גילה לה שדווקא ניסיון להכריח ממשלה דמוקרטית להיענות לתביעות של פלג מסויים באוכלוסיה – חשוב וצודק ככל שיהיה – הוא אקט דיקטטורי.
כשחזרתי לארץ התרגשתי להבין שהמחאה חורגת מתל אביב ומחלק ממוביליה הראשוניים. היא מקיפה את כל העם. יש גם לא מעט גורמי שוליים, אבל הרוב הם מה שכונה פעם ח'ברה אל"ף אל"ף. עד כאן השלב הראשון והמוצלח של המחאה: הפגנת עוצמה ודרישה לצדק.
תעברו לנגב
מעתה, ואנו בשלב השני, המחאה זקוקה להישגים. לכן יש להפנים את הלקח הספרדי. במדריד התכנסו לפני כחודשיים אלפים שהקימו אוהלי מחאה. הם תבעו פרנסה, פנסיה, פיתרון צודק לכולם (כולל קידום זכויות האסטרולוגים). השבוע נותרו שם שני אוהלים. הם אויישו בעיקר על ידי אנרכיסטים. הרוב התייאשו. הסיבה, הסבירה סטודנטית, נעוצה בעודף תביעות מגוונות מהממשלה. הכישלון הספרדי מעיד כי גם המחאה שלנו צריכה מיקוד ואחריות.
אחריות פירושה לזכור כי האב המייסד של המדינה, דוד בן גוריון, הבהיר כי עתידנו טמון בהתיישבות בנגב. אמר ועשה: התיישב בשדה בוקר. מאז, הנגב, שמהווה 60 אחוזים משטח המדינה, מאכלס 5 אחוזים מתושביה. לא כל אחד חייב להדרים. לא כל אחד רוצה או יכול. אבל אם 3,000 צעירים יוותרו על ת"א לטובת דירות מוזלות בנגב, ויזכו לרכבת שתשנע אותם בשעה לכל מקום, בסוף תהליך הם גם לא ייאלצו לנסוע פעמים ביום ברכבת הנעימה: מקום הוא קודם כל אנשים. הצעירים שיתגוררו בדרום ימשכו מפעלים, ובארים, ואולפני עריכה, וכל מה שמקבלים בתל אביב. הביטו על שכונת ווילאמסבורג בברוקלין – היא הפכה למשמעותית ביותר בניו יורק לאחר שהצעירים שהתייאשו מהמחירים עברו לשם.
גם אנחנו יכולים: דירות זולות בנגב וקו רכבת משוכלל הן דרישות קונקרטיות ואפשריות. אף ממשלה לא תתנגד לחזון בן גוריון. זה ניתן לביצוע בתוך שנתיים, ואת התוכנית יציגו בתוך חודשים. לגבי יתר השאיפות – שרובן קשורות ביוקר המחיה – צריך לגבש רעיונות שניתן ליישם ולהשיג מנהיגי מחאה רציניים. פיתרון מיידי וכולל לא נשיג בשבוע, גם לו ביבי בעצמו יצטרף לאוהלים. כרגע יש לדרוש - תוך חודש-חודשיים, ולא מחר-מחרתיים, משום שכך נקבל הצעות בהולות ורעועות - תוכנית שתחלק את התקציב מחדש, תסיים את שליטת 18 המשפחות העשירות במשק, ותסייע, קודם כל, לעניים בפריפריות. מצוקת הדיור בת"א תהיה הסעיף האחרון, כי צדק חברתי אמור לסייע, ראשית, לנזקקים בדחיפות.
אם הדרישות לא ייענו? עלינו לנצל את המחאה לדבר היחיד שיאיים על הפוליטיקאים בלי לערער את המדינה: הקמת מפלגה חברתית שתתבסס על הרבבות שפקחו עיניים והאירו את המדינה, מתוך אחריות לגורלה.