שני אירועים עגומים התרחשו בימים האחרונים, האחד גלוי והשני סמוי. אבל שניהם מעידים עד כמה הישראלים - ובעיקר המתיימרים להיות הנאורים שבהם - ממשיכים להתעוות.
הדבר הראשון קשור להתפרצות נגד אלי ישי בטקס להרוגי השריפה. אין לי רצון, יכולת ועמדה מוסרית להתעמת עם משפחות שכולות – בוודאי לא כאלו שבניהם, נשותיהן ובעליהן מתו כגיבורים. אדרבה, זו חובה להקשיב להם כשהם שוטחים את טענותיהם. הבעיה היא בתקשורת. כי האמת היא שבאסון הכרמל ישי אשם כפי שכל אחד מאיתנו אשם. קיצוץ התקציבים במערך הכיבוי לא החל בימיו, הוא הולך שנים אחורה. ומי מאיתנו, עיתונאים ואזרחים, יצא להפגין נגד הזנחת המערכת? מה גם שעובדתית, בהצבעה על תוספת התקציב לכבאים, הצבעה שהתקיימה בימי ממשלת שרון, דווקא שרי ש"ס הצביעו בעד וכל היתר העדיפו לקצץ. וגם אם נניח שכל זה לא משנה. נכון יותר לחיות בתרבות שבה שר מתפטר לאחר כל תקלה, כל שכן אסון, שמתרחש תחת אחריות משרדו - זו הרי לא התרבות במדינת ישראל. לפחות לא ב-63 השנים האחרונות. דווקא ישי אמור להיות הראשון?
השוטרים והצוערים שנספו באסון האוטובוס ביקשו לשמש מופת ולהציל אחרים. הם ראויים לכבוד גיבורים. במהלך ניסיון ההצלה הם לא העריכו נכונה את נתיב האש ונלכדו בה. זה לא קרה ישירות בגלל שר הפנים וגם לא בגלל השר לביטחון פנים. השרים יכולים להפגין אחריות מיניסטריאלית עילאית ולהתפטר, אבל הדבר החשוב מבחינתנו, האזרחים, הוא שהם ילמדו מהטעויות ויתקנו את הליקויים. אפשר, לחילופין, לצאת במהפכה אמיתית, להכריז "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", לשנות את שיטת המשטר ולגרום לכך שכל פוליטיקאי ייבחר ישירות על ידינו, ויידע שגורלו קשור לפתק שנטיל בקלפי. עד שזה לא יקרה, ומהפכה היא לא המגמה הרווחת בציבור הישראלי האדיש, ישי הוא מטרה קלה מדי.
ישי הוא מטרה שאין דרך לנמק אותה אלא בהיותה נוחה לפגיעה כי היא לא משלנו. לא כי הוא מזרחי אלא כי הוא חרדי, ואין לו אוהדים בתקשורת ואין לו מתנדבים בעלי משקל ציבורי שייצאו בעדו.
רק היהודים גיבורים
אותה גזענות ניכרת בתוצאה אחרת של האסון. מי מביניכם יודע מי היא חופית חייט? רבים יודעים שהיא אלמנתו של דני חייט, שנהרג באסון האוטובוס, ושבשבוע שעבר היא ילדה בת שלא תכיר את אביה. אנחנו יודעים את זה כי התקשורת וראשי הממשל עושים, ובצדק, כל שאפשר כדי לתמוך בה ולחזק אותה.
מי יודע מי זו אחלאס אבו ויש? גם אני לא ידעתי עד שאהובתי הפנתה אותי לידיעה מצומקת שקראה באחד האתרים. לטובת הסקרנים, מדובר באשתו של הצוער וסים אבו ריש, שעברה בדיוק את אותה טראומה. אלא שהולדת ביתה, רהב, ביום שני, לא זכתה לסיקור, לא זכתה לביקור ולא תיחקק בהיסטוריה הישראלית.
אפשר לומר כי אילו הנשיא היה מבקר, התקשורת גם הייתה מדווחת; ואפשר לומר שאילו התקשורת הייתה מדווחת, הנשיא היה בא לבקר, אבל התוצאה אחת: החברה הישראלית, בייחוד התקשורת, המתיימרת לנאורות ולכיבוד השונה, התעלמה ממי שגם זקוקה לאותו חיבוק. התוצאה אינה עכשווית בלבד: הבת של חייט תגדל, בעזרת השם, למיתוס של אב גיבור, ונקווה שתקצור בחייה הצלחות שינסו להעניק תמורה על הנוראות שבלגדול יתומה. הבת של אבו ויש לא תגדל למיתוס של גבורה כי כשהיא תתהלך ברחוב לא נכיר אותה.
וכך קורה שבמקום להתרכז בניסיון לתקן את הבעיות במערך הכיבוי, להקל על המשפחות השכולות ולהתייחס בשוויון ליהודים ולערבים – אנחנו ממשיכים בטעות שהביאה לכך שאיש לא התעניין, עד האסון, במערך הכיבוי: להתרכז בסנסציות הקלות, בדרישה לפיטורי ישי, בהצעה להקים עוד ועדת חקירה, ובסיקור שמתמקד רק בגיבורים מצד אחד של המתרס.