האווירה החגיגית שמשרים הימים שלפני החגים מטשטשת לרגע את העובדה שבפועל לוח השנה היהודי ולוח השנה הישראלי לא תמיד מתיישבים.
שמחת תורה, למשל, הוא חג שבלוח הישראלי נחשב בעיקר כעוד יומיים חופש במסגרת סוף חגיגות חודש תשרי, ואילו בלוח השנה היהודי הוא מהמשמעותיים. גם שבועות שייך לאותו ז'אנר שמזמן התייחסות שונה מן הצד היהודי (מתן תורה!), לבין הצד הישראלי (נדמה לי שזה היה חג המים ביסודי).
הפער הזה מסתעף בנוגע, למשל, ליום ירושלים. הנה חג ישראלי-ציוני למהדרין שהפך לאירוע חשוב דווקא בלוח הדתי לאומי - בעוד שבשביל החילוניים זה בדיוק היום שמבטיח הימנעות מעיר הקודש בשל הפקקים. לעומת זאת, בשנים האחרונות דווקא תשעה באב, יום יהודי מאוד, צובר משקל בקרב הקהל החילוני וזוכה להתייחסויות, אירועים ודיונים.
בכל אופן, על האינטגרציה הכמעט מושלמת בין לוח הזמנים היהודי לישראלי אחראים ראש השנה, יום הכיפורים ופסח. אלו החגים בהם המפגש בין המשפחה והטקס הדתי מקובל כמעט על כולם. אם כי גם המשולש הזה הוא בעיקר שווה שוקיים. כלומר, בעוד שבראש השנה ופסח הכינוס המשפחתי הוא העיקר, ביום הכיפורים המוקד, גם אצל החילוניים, הוא העניין הדתי-מוסרי.
ביום הכיפורים, גם בתל אביב, העיר החילונית ביותר, קשה למצוא בנאדם, יהודי זאת אומרת, שלא מתעטף באווירה מיוחדת – על אף שהמושג "אווירת יום כיפור" התרחב עד כדי כך שהוא חותר תחת המושג. יש את אלו ש"אווירת יום כיפור" מחייבת אותם למפגש חברתי או טיול על האופניים, יש את אלו שבפעם היחידה בשנה מתקשים להיפרד מהגבאי בבית הכנסת, יש את אלו שמשלימים השכלה ספרותית, ופעם אפילו הכרתי מישהי שמנצלת את השקט לשיטוט בחלונות ראווה – אבל איך שלא נדסקס את זה יש משהו אחר, מזוקק יותר, באוויר.
יום כיפורים, כמו ראש השנה, הוא בשביל כולם יום מובחן, מובדל (מעניין שזה, אגב, הפירוש המילולי של "קדוש", מובחן ומובדל). קשה לדבר ביום הזה על דתי, חילוני, מסורתי, רפורמי, אורתודוכסי – קל יותר למצוא את הטון היהודי המאחד.
גם שותה בצום, גם מטיף לאחרים
איפה אני מוצא את עצמי בפסיפס? אולי הסיפור הבא יפענח.
לפני 6 שנים העברתי את יום כיפור בפעם הראשונה עם בת זוג. למדתי אז תולדות עם ישראל ובכל פעם נסחפתי אחר פרק אחר בהיסטוריה. היא, שבאה ממשפחה ציונית-חילונית-מושבניקית מהסוג שמזוזה על הדלת נתפסה אצלו כטריפה, שיכללה באותם ימים זיקה פנימית ומעט משונה ליהדות. אני הייתי רגיל להתכוונן לחג עם ארוחה מפסקת, צום, ספרים, ושקט. עבורה זו הייתה פעם ראשונה שבה התכוונה לצום.
בצהרי היום נשברתי. יותר מדי דיבורים. הייתי חייב כוס מים. שתיתי. היא הביטה בי, לא אמרה דבר. לאחר מכן יצאנו לרחוב כדי לבקר זוג חברים שגרו קרוב. גם זוג החברים שלנו העבירו את יום כיפור בפעם הראשונה ביחד, וגם שם הבחור היה אחד שהורגל לצום מימים ימימה – ואילו היא עשתה זאת בפעם הראשונה, אם כי יותר בשבילו מאשר בשביל לנכות מצווה מהתרי"ג.
כשהגענו, הטלוויזיה הייתה פתוחה. הם ראו סרטים. "מה, אתם לא צמים?", שאלתי. "למה לא? צמים, רק רואים סרטים", נעניתי. התאכזבתי. סרטים? בכיפור? הם לא הבינו מה הבעיה ומה ההבדל בין סרטים לבין קריאת ספרים ועיתונים, כפי שאנחנו עשינו. והרי הם צמים. "סרטים זה סמל", ניסיתי, "זה בדיוק מה שכל אלו שמתעלמים מיום כיפור לחלוטין עושים בחג".
המשכנו להתדיין קלות, עד שהחברה שלי החלה לכעוס. "אתה, זה ששבר את הצום ושתה, עוד מטיף לאחרים?" גם אני כעסתי. אלף, למה את מגלה. ובעיקר, הסברתי, אני לא מסתיר למען עצמי - הרי מדובר בחברים טובים, ממילא אני לא דתי, ואף אחד לא יעריך אותי יותר או פחות אם שתית כוס מים או לא. אבל, ניסיתי לנמק, יום כיפור כל כך חשוב לי עד שאם אני יכול להשפיע על עוד אדם להתייחס אליו יותר בכבוד - זו התרומה היהודית שלי.
אני לא יודע מה הגישה העקומה הזאת אומרת על מידת האמונה והיהדות שלי, אבל היא אומרת משהו על החודש הזה, תשרי, שמנער את הקריטריונים הקשיחים בנוגע לזהות דתית וחילונית, ויוצר מזיגה מיוחדת בין קודש וחול. בניגוד לתפישה המקובלת, בישראל כמעט כולנו יותר מסורתיים מאשר חילונים. לא מסורתיות מוצהרת אלא מסורתיות טבעית, כמעט נונשלנטית, שמתבטאת באימוץ קשר כלשהו – לא משנה איזה – למסורת. למעשה, מרבית הישראלים אימצו גישה רפורמית בלי להתעמת עם הסמכות האורתודוכסית. את עיקרי הגישה הזו הביאו לארץ המזרחיים, אבל היא מאפיינת היום את רובנו, במדרגות גבוהות ונמוכות יותר.
דרך אגב, לא בגלל הוויכוח הזה נפרדנו כעבור חודש, אם כי בכל הנוגע לאלוהים - אני לא רוצה להתחייב.
>> לפוסט הקודם שלי: אני אדם מאוד החלטי. נראה לי
>> בואו להכיר את חבריי לנבחרת הבלוגרים
למחמאות, תלונות ונאצות, כתבו לאבי: avis@IsraelHayom.co.il.