הסיבה העיקרית לכך שמעניין להקשיב לשלל הפרשנויות לגבי ההתפתחויות הצפויות במצרים היא שכולן עשויות להיות נכונות ושגויות באותה מידה. כל עוד המפגינים עצמם לא בדיוק יודעים לאן הם רוצים להוביל את מחאתם (למעט הדרישה הכללית לחופש ולשיפור המצב הכלכלי), וכל עוד הם לא החליטו מי האיש שאמור להחליף את מובארק, גם ארגון המודיעין היעיל ביותר לא יכול לנפק כרגע יותר מההערכה.
ובכל זאת יש כמה דברים שכבר ניתן להכריע לגביהם. נכון, החשש ממשטר שייסוג מהמחויבות של מובארק לשלום עם ישראל הוא הגיוני. אבל בטווח הארוך, הדרך היחידה שלנו להבטיח חיים שלווים במזרח התיכון היא לייחל לדמוקרטיזציה בארצות ערב.
דמוקרטיה במצרים היא, כמובן, סיכון. הדמוקרטיה בעיראק לא הביאה למשטר פייסני כלפי ישראל אלא למשטר שנתון להשפעה איראנית. גם מהפכת 1979 באיראן עצמה החליפה את הרודן החילוני באייטולות מסוכנות יותר. באותו אופן, אם מרבית המצרים יצביעו ל"אחים המוסלמים" – ארגון שבמוצהר מתנגד לקיומה של ישראל בכל גבול שהוא – אנחנו עלולים לקבל את מצרים כאויבת עצומה. ולא חייבים להרחיק לכת עד כדי שלטון אסלאמי: גם מפלגה מצרית חילונית שתחליף את משטר מובארק עלולה להתרחק מישראל.
כך שאי אפשר להתכחש לעובדה שכרגע אנחנו זקוקים למשטר מובארק כדי לסייע לנו מול החמאס בעזה ומול איראן במזרח, כדי להבטיח חזית דרומית שקטה, וכמובן כדי לאפשר לנו לצלול עם שנורקל בסיני בפסח הקרוב.
דמיינו את סצנת הקולנוע של אלכסנדריה
אבל אם אנחנו באמת חפצי חיים אנחנו לא יכולים להישען על שקט שמושג רק בזכות דיקטטורים ודיקטטורים-למחצה במצרים, ירדן וסוריה. ביטחון כזה הוא ביטחון בעירבון מוגבל. הביטחון האמיתי שלנו יושג רק כאשר מערכת היחסים בין ישראל למדינות ערב תישען על דיאלוג בין מדינות חופשיות, מדינות שבהן לאזרחים יש כל כך הרבה אופציות בחיים עד שאיש לא ירצה לסכן אותן בעוד מלחמה מיותרת. זו לא רק הערכה: ההיסטוריה העולמית מלמדת כי מאז מלחמת העולם השנייה לא התקיימה שום מלחמה בין שתי דמוקרטיות.
הדברים, מן הסתם, לא כל כך פשוטים. סביר שלטווח הקצר גם אם המצרים, ויתר אזרחי מדינות ערב בעקבותיהם, יזכו לדמוקרטיה - הם לא ימירו מיד את השנאה הבסיסית ליהודים, שרווחת בחלקים נרחבים מהחברות הערביות. סביר גם שהם לא יתנערו מאלמנטים מסוכנים במנטליות המוסלמית (מנטליות שרובנו לא באמת יודעים לפענח). אלא שלטווח הארוך הערבים יסכימו לחיות איתנו בשלום רק לאחר שיצליחו להשתחרר מכבלי המשטרים הרודנים, ומהמחויבות למסורות עתיקות שמונעות מהם להתפתח.
המשוואה תעבוד גם מהצד השני: ככל שהם יזכו לחופש ולדמוקרטיה, גם אנחנו ניאלץ לשנות את היחס שלנו כלפיהן. כל עוד אנחנו רואים בערבים, בהכללה, תושבים של מדינות מפגרות, הם גם נראים לנו מוזרים ומאיימים. כשנזכה להכיר אותם כאזרחים חופשיים, שיתחרו בנו לא רק בחימוש צבאי אלא גם בייצוא של תכנים תרבותיים וכלכליים, גם הישראלים ימתנו את החשש המקנן בהם מפני האסלאם. זו הסיבה לכך שהאינטרס של כל ישראלי אמור להיות שהמהפכה במצרים תצליח, ותגרור אחריה מהפכות גם בירדן, סוריה ואולי גם באיראן.
ואם בכל זאת אני טועה, ומדינות ערב חופשיות ודמוקרטיות יבחרו במנהיגים קיצוניים שרק יאיימו יותר על ישראל, לפחות נדע להיערך לחיים נטולי אשליות. כך או אחרת, המצב הנוכחי - שבו אנו מביטים על העמים הערביים בחשש מהול באי הבנה, והם מצידם לא באמת מסוגלים לבטא את רצונם הטבעי - מבטיח לנו שקט זמני ועתיד לוט בערפל.