עם תחילת שנת הלימודים, מדברים הרבה על חינוך, ומצלמים את הנשיא ואת שר החינוך ואת התלמידים ואת הסלבס, וכולם מברכים ומדברים על חשיבותה של מערכת החינוך, ועל הקשיים ועל היתרונות שבה.
ת'כלס, אין חדש תחת הלוח – כל שנת לימודים מזמנת לנו את אותן תובנות. רובן, למען האמת, תקפות. חינוך הוא תשתית לכל חברה מוצלחת, וחינוך טוב הוא אבן יסוד להתפתחותו של כל אדם באופן אינדיבידואלי.
מעבר לסוגיות תוכניות וערכיות, בעידן שבו צורה היא סוג של תוכן אחת השאלות היא כיצד ללמד. ההתפתחויות הטכנולוגיות דורשות ממערכת החינוך להדביק פערים במהירות שספק אם אפשר להדביק כשעוסקים במערכת כה מורכבת. אם פעם, למשל, היית צריך לקרוא ספרי היסטוריה כדי להבין את העבר, היום אתה יכול לברר בעצמך מה קרה, וכיצד, לפי סרטים ומסמכים וארכיונים שהועלו לאינטרנט. זה מחייב את המורים למאמץ מסוג שונה, וזה מחייב את ראשי מערכת החינוך לתפיסות חדשות, וזה, יש להודות, מחייב גם את התלמידים למאמץ אחר. "הנוער של היום" הוא לא תמיד האיש הרע בסיפור. האם לא היה קל יותר להצטיין בהיסטוריה דרך שינון כמה ספרים מרכזיים מאשר להיאלץ לברור בעצמך את הנרטיב הנכון?
מי אמר שמעון פרס?
ולכן המערכת חייבת להסתגל למציאות כדי לאתגר ולעודד את התלמידים להשכלה. איך? הנה דוגמה לסוגיה חינוכית. קחו למשל – ותשאירו אצלכם – את שם התואר "הזוי". בדיבור הישראלי העכשווי אי אפשר להימלט ממנו. מסיבה שהתקלקלה היא מיד "הזויה", המדור החדש הוא "הזוי", אדם שעומד על עקרונותיו "ממש הזוי", ומי שעדיין מאמין בשלום הוא בכלל "איזה הזוי אחד".
הזוי פירושו מחוץ למציאות. כל הדוגמאות שפורטו לעיל– המסיבה, המדור, בני בגין ושמעון פרס – הן דווקא חלק ממציאות חיינו. מדוע הם בכל זאת מקוטלגים כ"הזויים", ולא, נניח, כמשונים, או חריגים, או כל שם תואר מינורי יותר מ"הזוי"?
אם אנחנו רוצים להחמיא לעצמנו, אפשר לומר שהשימוש המוטעה, התכוף והמיותר ב"הזוי", מבטא רק רשלנות מילולית. אנחנו לא מתכוונים. הזוי הוא בעצם קוד ל"אחר", ורק מכיוון שישראלים לא תמיד חושבים על מה שהם אומרים, וכבוד לשפה העברית הוא מצרך נדיר במקומותינו – הזוי, הייתי אומר – אין לנו בעיה להקצין. לכאורה, לא נורא. למעשה, "הזוי" היא מילה נוראית. היא מעידה על כשל ישראלי חמור. היא מבטאת את גסות הרוח של המחשבה הישראלית.
החדירה המאסיבית של "הזוי" לסלנג פירושה צרות אופקים. הרי אם כל דבר שונה במעט הוא "הזוי", יש גוונים ברורים למציאות. או ככה, או ככה. או שמאל או ימין. או מתמטיקה או ציונות. אוי-ווי. זכרו: בכל פעם שאתם אומרים "הזוי" אתם יכולים להבין מדוע מגוון הדעות אצלנו כל כך דל; בכל פעם שאתם שומעים "הזוי" אתם יכולים להבין מדוע אין אצלנו חדש אמיתי תחת השמש.
הדיון בסוגיית ה"הזוי" בשפה העברית החדשה מהווה דוגמה טובה לשיעור שנדרש בלשון או בעברית או בחיבור איך שלא קוראים לזה היום – כי זה מחבר בין חינוך לבין השכלה, בין השטחי לעמוק, בין החיים לכיתה.