בפרק הלפני אחרון של "מחוברים" הסביר אחד מיוצרי הסדרה, רם לנדס, את סוד כוחה. לנדס אמר שחרף העלילות הקיצוניות של גיבוריה, "מחוברים" בעצם נגעה בכל אחד ואחד מאיתנו. כל צופה, לדבריו, חש הזדהות מסוימת, ברגעים מסוימים לפחות, עם אחת הסיטואציות או הדמויות.
נניח לרגע לדיון באשר לקשר בין הקביעה של לנדס לעובדה שרן גולדן הוא הוא הכוכב שלי (ואגב, צדק פואטי במשפחת גולדן יעשה אם דווקא רן, ולא שי, יזכה בתום "מחוברים" בהצעה להגיש לייט נייט; קשה להתווכח עם האיכויות הסטאריות שלו). מה שיותר מעניין באבחנה של לנדס טמון בכך ש"מחוברים" הייתה כה מטשטשת ואינטנסיבית עד שאפילו היוצר שלה פספס את היכולת לפענח אותה.
"מחוברים" הצליחה לא משום שכל צופה מצא בה דבר מה להזדהות. להיפך: צופה אנושי יכול למצוא דבר מה להזדהות עימו בכל דמות, בכל סדרה, בכל ערוץ, כולל ספיישל על חיי נמרים בנשיונל ג'אוגרפיק.
מה שכן הפך את "מחוברים" לתופעה בלתי נשלטת כמעט, נעוץ בפרדוקס שלה: הסדרה שלכאורה הביאה את המושג "חשיפה" לשיא דווקא שכנעה שחשיפה כה אינטנסיבית רק מסתירה את האמת. למעשה, בשעה שרוב הצופים שקעו במימד המציצני והרכילותי של הפרקים, חשיבותה של "מחוברים" – אומנם סדרת הטלוויזיה החשובה שנעשתה בישראל – היא בהוכחה שיש גבול לאמת שמצולם מודע למצלמה יכול לחשוף.
חיים בסרט
באותו פרק התלוננו כל המצולמים כי העריכה עיוותה את דמותם, מי פחות ומי יותר. הם צודקים. רק שהדמות השונה והמבהילה שנשקפה אליהם מבעד למוצר הטלוויזיוני המוגמר לא קשורה בתרגילים קולנועיים של העורכים. זה קרה, וזה לב העניין, בעיקר בגלל שהאופציה לצלם את עצמך באופן חופשי ועצמאי הטעתה את המצולמים באשר לעצמם. המודעות למצלמה הייתה כה עזה עד שאיפשהו בדרך הם איבדו את המודעות לעצמם.
הידיעה שהם מחוברים גרמה להם להתנתק, להפריז או להמעיט בערכם של אירועים ודברים אשר ללא המצלמה היו נתפשים בעיניהם אחרת. קחו, למשל, את הבחור האינטליגנטי העונה לשם רן שריג, שייצג את הבעייתיות הזו באופן מובהק. כבר עתה ברור שכשהאבק ישקע מעל הסדרה הוא יבין – בלי קשר להמשך ההסתעפויות בעלילת חייו – שהפרידה שלו מעידית קשורה לכך שבשלב ההוא בחייו הוא פשוט לא מספיק אהב אותה. הוא לא הראשון שזה קרה לו, וזה לא בהכרח קשור ליודנראט, כפי שהתעקש להעמיק, וגם לא לאכזבה שלו מכך שעידית רכשה יותר מדי בגדים לילדה, כפי שסיפר.
שריג לא ביקש לשקר. מה שקרה הוא שככל ששריג ביקש להצטלם אותנטי יותר הוא הפסיק לחיות את עצמו. הוא עבר לחיות - ואין דימוי יותר מדויק ופחות נדוש מכך - בסרט.
כך שבסופו של דבר הטריק הלא מודע של "מחוברים" היה שהמצולמים פעלו בקיצוניות משום שהאמינו שהם נותנים את האמת לפרצוף; והצופים רטטו כי האמינו שהם מקבלים אותה לפנים. אבל בפועל הסדרה הקצינה את המושג אותנטי לכדי שקר (כלשהו).
עוד דוגמה קשורה לדודו בוסי: במהלך הצילומים הוא החליט להיגמל מאלכוהול, לכאורה כהמשך טבעי לאורח החיים שלו. בפועל אפילו בוסי לא שם לב לעובדה פשוטה: גם הלילות הפרועים ביותר שלו לא חצו לרוב את סף שלוש הבירות (5 אחוזי אלכוהול לבקבוק). כלומר, השקר בסדרה היה מוצלח לא בגלל פעלולי עריכה אלא משום שהמצלמה עיוותה את המודעות העצמית של המחוברים.
"מחוברים" הייתה הברקה טלוויזיונית – אבל בסיכומו של דבר היא הוכיחה שגם הריאליטי הקיצוני ביותר אינו אמין מטלנובלה. ייאמר לזכותה של דפנה, אשתו האוהבת של ישי, שהיא הבינה את זה ראשונה.