זה סיפור על אהבה. משהו חזק ממני. במושגים של כיתה ו', נתתי לבחירת ליבי את הכל. מדובר היה בשיעור מהסוג שאינני יודע האם הוא עדיין קיים – שעת אפס. מכיוון שפחדתי להבריז מהשיעור ולהחמיץ את קורותיה של אהובתי כאחד, החלטתי לטמון טרנזיסטור מתחת לשולחן בכיתה. קיוויתי שהמורה לא תקלוט. הרי כל פרשני הספורט היו מאוחדים בדעתם: זהו משחק גורלי, ונבחרת ישראל מוכרחה לנצח את אוסטרליה.
בערוץ 1 חסכו בעלויות. ויתרו על שידור המשחק. פער השעות בין סידני לחולון הפך את ההאזנה למשחק תוך כדי השיעור לאקזוטית. כשהודיעו ברדיו שישראל מובילה 1:0 קפצתי. יתר החברים נטשו את מושבם והתקבצו סביבי. פחדנו מהמורה, אבל היא הפתיעה אותנו: היא אפשרה לנו לצאת החוצה ולהקשיב עד הדקה התשעים. היא הייתה כל כך נחמדה המורה הזאת, עד שברור היה שמשהו במשחק עצמו ישתבש. נגמר בתיקו 1:1. שוב לא עלינו למונדיאל.
בכיתה ט' כבר שידרו את המשחק המכריע – ישראל נגד קולומביה – בטלוויזיה. אבל בחור מאוהב לא מסתפק בכך: צבעתי את הפנים בכחול לבן, ושייפתי את הגרון ב"התקווה". חזרתי הביתה ממוטט. לא זה המקום לשחזר את מחדליו של רוני רוזנטל.
אהבת הנבחרת לא נגמרה. לפני 7 שנים, ערב המשחק נגד דנמרק, המשחק שעשוי היה להעלות אותנו לראשונה לאליפות אירופה, לא נרדמתי בלילה. ביחד עם חבר טוב ניתחנו את כל האופציות לניצחון. למחרת, כשסיפרתי לעורכת בעיתון שעבדתי בו שלנוכח התבוסה שספגנו, 5:0, אני מרגיש כמו אחרי רצח רבין, היא אמרה שלא צריך להיסחף. ואני חשבתי שסיגלתי לעצמי אנדרסטייטמנט.
אין כמו חדוות הכישלון
אוהדי כדורגל מבכרים לרוב את הקבוצה על פני הנבחרת. זה טבעי. משחקי הנבחרת הם אירועים בודדים, עם שחקנים מתחלפים, והקבוצה מלווה אותך ביום-יום. אולם מכיוון שאת האהבה לכדורגל לא ינקתי מבית אבא – הוא אוהד פסיבי מאוד – אלא מסדרת "הספורטאים הצעירים" מאת אבנר כרמלי, שלפיה הנבחרת מגלמת בעצם את השואה והתקומה, בכל זאת העדפתי את הנבחרת על פני מכבי תל אביב, הקבוצה הקבועה.
מה גם שאהבת הנבחרת הניבה לי את היתרון של אוהדי הקבוצות הקטנות: חדוות הכישלון. עם השנים מצאתי נימוקים אחרים לתופעה: בנבחרת אין אפליה – יהודים וערבים נבחנים על פי יכולתם המקצועית – והיא מעין ארץ ישראל הישנה והטובה: לא משחקים בשביל הכסף.
אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז העידן של דרור קשטן, משהו דעך. לא רק שלא התרגשתי מהניצחונות, כל שכן מההפסדים, לעיתים צפיתי במשחקים תוך כדי לטישת עיניים לאינטרנט. חששתי שהתמורה שחלה ביחסי לנבחרת משקפת את העובדה שתם עידן התמימות שלי.
עד השבוע. לא בגלל הניצחון על מלטה והאפשרות להשלים את המהלך הספורטיבי עם ניצחון על גיאורגיה בערב יום שלישי. בעיקר בגלל שיש משהו במאמן הצרפתי החדש, לואיס פרננדס (למעשה הוא בכלל ספרדי במקור), שמרענן את הרגשות.
בפרננדס, מעין אורד וינגייט, "הידיד", של הכדורגל הישראלי, יש איזה תום אופטימי, שמשתלב בטיימינג מופלא עם השנה החדשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה לפרט כאן כל הסיבות המלאות להתרגשות שמציפה אותי בימים הראשונים של קמפיין הנבחרת. הרי הכדורגל הוא תמיד רק התירוץ.