דווקא ההישג המרשים של נבחרת ישראל ולואיס פרננדז חשף את אחת הבעיות העמוקות שמפריעות לכדורגל הישראלי להתקדם: פרשני הכדורגל. בניגוד לכתבים, שחייבים להיגרר בהתלהבות או באכזבה אחרי התוצאות, הפרשנים אמורים לתת את המימד הנוסף, את הניתוח התבוני, החושב והמתחשב בנסיבות ובתהליכי זמן. אמורים. אצלנו הפכו הפרשנים, במקרה הטוב, לפרודיה על אוהדים ממערכוני הגשש.
לא ברור בדיוק למה, אולי בהתאם לעידן הריאליטי בטלוויזיה, הטרנד הקובע בשנים האחרונות הם פרשנים שיבטאו, לכאורה, את רחשי הציבור. ומה העם רוצה? את הטיפוס שנתפש כ"עממי" ביותר. ומה זה "עממי"? לא שכל ישיר, מבט צנוע על החיים או תובנות פשוטות שקולעות לעניין. משום מה דמות ה"עממי" נתפשת ככזו שחייבת לייצג וולגריות, חוסר טעם, ונימוקים מחוץ לכל הקשר הגיוני. וכך הגענו למצב שבו שלושת הפרשנים הבולטים בעולם הכדורגל בישראל הם אייל ברקוביץ', שלמה שרף ורון קופמן.
ברקוביץ' היה שחקן גדול, ומי שמכיר אותו טוען שהוא אדם עם לב זהב, אבל כפרשן יש לו טריק אחד. בכל משחק הוא ממהר לעדכן כי הוא, בניגוד למאמן, היה מוסיף יותר חלוצים ואף היה מבקש מהשחקנים - אלוהים, איך לא חשבו על זה קודם - לתקוף מהר יותר. טוב שהוא לא הציע פשוט להבקיע.
גם נגד גיאורגיה וגם נגד לטביה, ברקוביץ' התגאה בכך שהוא אינו מכיר את היריבה. מילא שהוא לא עושה שיעורי בית ומילא שבכך הוא מועל בתפקידו. אבל להתגאות בכך? התוצאה היא שברקוביץ' כינה את הנבחרת הגאורגית "קבוצה שכולם בה זה שווילים". אולי זה מצחיק ילדים בבית הספר, אבל זה בעיקר מגחיך את כל הענף.
איך התדרדרת, קוף?
משלמה שרף אף אחד לא מצפה לצחצח את לשונו, ובעילגות המחוספסת שלו יש חן לעיתים. אבל כשהפרשנות שלו נגד פרננדז מעוגנת בנימוקים טקטיים מהסוג של "תשמע, המאמן הזה ליצן" ומתובלת בהתנשאות על זרים רק משום שהם זרים, שרף איבד גם את מעט החסד שאנו נוטים לו מימיו כמאמן בעצמו.
על הצלע השלישית במשולש אחראי רון קופמן. כפי שאייל היה שחקן גדול ושלמה היה מאמן מצויין, גם קופמן היה בעברו פרשן ראוי. הוא ביקש להילחם בפוליטיזציה בספורט הישראלי ולהתייחס לנתונים סטטיסטיים, וידע לעשות זאת בשפה נהירה ובוטה. אבל מאז שהוא גילה שזוכרים לו בעיקר את הבוטות, הוא התנפל על השיטה הזאת. פרשנותו הנוכחית מתבססת על הדוקטרינה הספורטיבית שלפיה כולם "אפסים". כשנחה עליו הרוח הוא אף מוכן להסתפק בכך שהנבחרת היא "שום דבר". אכן, פרשנות אקזיסטנציאליסטית.
דווקא הוא, שנלחם בעד כמה שיותר ישראלים בליגת הכדורסל, אמור היה לצדד בנכונות של פרנדדז לתת לכל שחקן ישראלי ראוי – מעכו ועד פתח תקוה – צ'אנס בנבחרת. אבל מרוב "כלום" לא נותר דבר שאפשר להבין ברצינות לגבי תפישת עולמו.
במצב הנוכחי, שבו פרשן טוב הוא מי שיודע להעליב כמה שיותר מהר, לא פלא שאנחנו מתדרדרים לרשעות. זה קרה לקראת פתיחת המחצית השנייה של המשחק נגד גיאורגיה, כשהעדשה קלטה את פרננדז מחליף כמה משפטים עם המתורגמן שלו. ניכר היה כי המאמן, שאינו יודע אנגלית ולא יכול לתקשר בחופשיות עם הסביבה שלו, מוצא נחמה בכמה דברי עידוד לקראת 45 הדקות המכריעות. אבל את ברקוביץ', כמובן, זה הצחיק. "תראה יורם", פנה לשדר בלגלוג קולני, "פרננדז מתייעץ עם המתורגמן שלו". מזל ששבע דקות לאחר מכן, כשישראל הכריעה את המשחק, התברר שהבדיחה היא דווקא על חשבון הפרשנים.