אחרי רצח רבין, שמעון שבס קבע כי "הלכה לי המדינה". במבט לאחור, אפשר לומר שמבחינה תרבותית - לא פוליטית - הוא צדק באמירה הזו.
הרצח הנורא לא חולל תמורות מבחינה פוליטית. כשבנימין נתניהו עלה לשלטון הוא המשיך, אם כי באופן איטי ומפוכח יותר, בהסכמי אוסלו, ואילו הבא אחריו, אהוד ברק, אף ניסה להגיע לשלב הסופי של ההסכם ולחתום על שלום עם ערפאת.
אפשר לומר, במסגרת הדיון הפוליטי, כי נתניהו אומנם כיבד את ההסכמים אך פעל כדי לסכלם, ואילו ברק מיהר מדי והציע מעט מדי (או יותר מדי) לערפאת כדי להגיע לשלום ובכך פוצץ את כל התהליך. אבל אלה שאלות שרק מעידות שתהליך אוסלו לא באמת נפסק עם רצח רבין אלא נותב לדרכים שלא הצליחו לחולל שלום.
גם מנהיגים פוליטיים הם בני אדם
לכן, כששבס אמר "הלכה לי המדינה" הוא טעה כשהתכוון לדרך מדינית שנגנזה. אבל מבלי שהתכוון הוא צדק בסימון שינוי תרבותי שהתחולל מאז. מבחינות רבות, תרבותיות וחברתיות, ישראל של עד אמצע שנות התשעים חפפה פחות או יותר לישראל המקורית, ואילו מאז ישראל שינתה את פניה ללא היכר.
לא הכל קשור לרצח ישירות, אבל הרצח מסמן נקודה מעניינת בהתפתחות המדינה. עד ימיו של רבין בשלטון היה ברור לנו, למשל, כי הפוליטיקאים שלנו הם פוליטיקאים. ראש ממשלה הוא אדם שמלאכתו היא עשייה פוליטית, בין אם הפסיד ובין אם ניצח. לא יכולת לחשוב שאלו שהסתובבו סביב שולחן הממשלה והכנסת יפרשו, אלא אם תש כוחם.
רק אחרי עידן רבין התוודענו לראשי ממשלה שראו בתפקידם גם מקצוע. נתניהו וברק יצאו לאחר ההפסד שלהם להתרעננות בעולם העסקים, ובעצם שידרו לנו כי גם המנהיגים הם בני אדם, וגם הפוליטיקה היא אופציה בקריירה, לא ייעוד מוחלט.
עד אמצע שנות התשעים התרגלנו לערוץ 1, והתייחסנו לערוץ השני כמהדורה ניסיונית מרעננת. ערוץ 2 החל לפעול כבר ב-93', אבל רק מאז הרצח הוא הפך למדורת השבט, למגדיר הישראליות החדשה.
אפשר להתייחס גם למהומה שהייתה בימי רבין סביב השאלה אם אביב גפן השתמט או קיבל פטור חוקי. השאלה הזו הרעידה את אמות הסיפים בישראל, אולם מאז, בתהליך הדרגתי, אי שירות בצבא הוא תופעה לגיטימית שרק נותר להתדיין איך לחיות איתה. אמצע שנות התשעים חופפות פחות או יותר גם את כניסת הכבלים והשידורים שספגנו מהעולם הגדול, את הפיכת הקפיצות לחו"ל לחלק אלמנטרי מהחיים של הישראלים, ואפילו את תחילת ההשתלבות של נבחרת ישראל וקבוצות ישראליות בכדורגל באירופה.
סיגריות במסדרון הכנסת
אמצע שנות התשעים הביאו לישראליות מימד נוסף. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עלייה המונית, העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, בחרה לא לנסות להשתלב אלא לשמור על ייחודה התרבותי. הרצון הקולקטיבי שאפיין עד אז את העולים לארץ, להיות צברים, כבר איבד מערכו.
כמובן, לא כל השינויים קשורים, במישרין או בעקיפין, לרצח רבין. אבל מפרספקטיבה היסטורית, ו-15 השנים שחלפו מאפשרים נקודת מבט כזו, נדמה כי ניפוץ המיתוס המאחד שלפיו יהודי לעולם לא יירה בראש הממשלה, החליש בסופו של דבר את הלכידות הישראלית. לכל הפחות, הוא סימן בנקודת ציון עצובה את ההיחלשות הזאת.
ומי שלא השתכנע מהטיעונים החברתיים, יכול להביט שוב בתמונה של רבין, ראש הממשלה, מצית בטבעיות סיגריה במסדרונות הכנסת, ולשאול את עצמו אם תמונה כל כך בלתי הגיונית בישראל של היום אכן הייתה טבעית רק לפני 15 שנה, או שזה קרה בעידן אחר לגמרי.